השירים נכתבו בתקופת מבצע 'צוק איתן', קיץ 2014.
---


כוכב או ריקוד או תחושת בטן

אז בימי הזוהר,
שכן בכל אדם לב.
רוב תקווה הייתה בו,
וְשָׁרוּ האנשים, באמת,
עד שמתו.

הלכו ורבּוּ האנשים והידע וההיגיון
וּוַריאציות של כל אלו.

ופחתו התקוות.
וקמו במקומן חדרי בטון מזוינים
שאין בהם כוכב או ריקוד
או תחושת בטן.
שיש בהם כל שצריך
כשכבר אין זקוקים לְדָבָר.

היו ימים בהם שָׁרוּ אנשים
עד שמתו
ויַדעו יותר ממוות.


קוּקוּרִיקוּ

עזה השמיעי קול, קוקוריקו תרנגול.
בואי את ובני בניך נשחק במלכים.
אין סיבה שלא, אין רעש אדמה,
רק שכינה צוחקת על זו המזימה.

תני לי רמז עזה, קול לָבָן-כָּחוֹל.
בואי את ובני בניך נצאה במחול.
אין סיבה שלא, כסויה או עירומה,
רק שכינה צוחקת על זו הנעימה.

ישראל השמיעי קול, קוקוריקו תרנגול.
בואי את ובני בניך אל הבאר נביט.
אין סיבה שלא, איננה נגועה,
רק שכינה צוחקת על זו הבבואה.

תני לי רמז עזה, קול ישר, מדוד.
אולי שוב נהפוך שנאה לאי אבוד.
אין סיבה שלא, עוד אי לא יזיק,
רק את השכינה, קצת פחות יצחיק.


אין מקום למלחמות

נשימה ראשונה, וכבר ידעת -
אין מקום למלחמות.

והלכת וחיפשת ומצאת שירים.
סיפרתם על חולשת השררה,
על דרכו של כאב.

ובלילות, חיבקת אותם.
את השירים ואת הנופלים.


הנסיך הקטן שב לכוכבית "בּ-612"

דם וכוח, כוח ודם,
עד שהעולם נדם.


שָׁלָל

כבר אינךָ עונה, אך לבטח מקשיב;
ברוב גאונךָ, אינךָ יכול שלא.
אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אולי מקודשים מדי
[ יש שיאמרו: מסותתים כרוח חרישית,
כמעט נאלמת ]
ולהם משתדל אני להיות נאמן.

מים אדירים יכולים לְחָרֵב,
יכולים לפייס.
שירה יכולה לחצות ים,
לְאָחֵד נַחֲלוֹת.
במים אדירים ושירה פשוטה,
בראת את כל מה שמפויס
ואת כל מה שמאוחד.

כבר אינךָ עונה ובי אין תחינה.
משתדל להיות נאמן.
מצבות אני מבין, אשכבה ופרחים -
אדם יגע ומצא מנוחה.
אך נערים בשיא פריחתם, טרם יגעו די.
די.
גם שָׁלָל אינני מבין
וירא מפניו כשם שירא אני אותךָ.
לוּ יכולתי לפרש מים כמים וזהב כזהב
וחסד כחסד וטעם כטעם...


פּוּדְרָה-דְּמָעוֹת-שְׁתִיקָה

בימי מלחמה,
כורעת נפשי בין רצונה לרשום
ובין תקוותה להִיכתֵב.

בימי מלחמה,
שָׁמַי ולבי מנסים לכבוש
האחד את רעהו,
זה כושל ברוחו וזה באמונתו.

בימי מלחמה,
אוֹפְיִי המוקיוני מאבד עצמו לדעת.
משווע לדלה שבתשׁואות,
מתחפר מולה.

בימי מלחמה הנני אֵם ילדַי.
פיצוי נוח ליתמותם
אשר בימי שלום.


התריס המוגף

מאחוריו, אין יַלְדּוּת.
אילו יכלה לבוא שם השמש,
לצייר מחנק אחר...

עשן חולף, ובתולין,
ורק נשימות כבדות מִטַּלְטְלוֹת.


גורילות

כשתלשתי אותךָ משנתךָ, ואצנו אל חדר המדרגות.
היו שם עוד כמוני, שכנים, אוחזים בתינוקם ונאחזים בו.
הפחד, שבתוכי כבר היה לעץ, טרם נבט בךָ.

הנה אגרופיךָ קפוצים וטופחים על החזה,
גם חיוך שאולי לא הֵקיץ; חיקוי מושלם לגורילה.
כולם צוחקים. גם אני.
צחוק של אזלת יד, הוא הנורא ביותר.
הרי לא לכך חינכנו ולא לזאת טרחנו,
הרי צלילים ענוגים ביקשנו להשמיע בוקר וערב
ובירח מלא וריק מטילים.

שריקות מוּכָּרוֹת, וקול נפץ.
טילים מעדיפים שמיים, אתה מעדיף את ממלכת החיות
ואני את שאננות החלום.
אפלה, חרוכה ורושפת, עולה, יורדת, מכה.
כעס מעולם לא ניצח את עצמו.
ושוב אגרופיךָ, הרכים כל כך, קפוצים וטופחים על החזה.
כולנו יודעים - פחד קשה מאוד לחקות.


שלוש ארבע ו...

כשאתה ואני נקפוץ יחד בחבל,
לא יוכל להכנס בינינו דגל.


תצלום אחד

כשהדממה הולכת ומשתתקת,
רק אז מגיח קולם של חללים.
זקוף, גאה, טוב דַּיּוֹ.
מצר בנימוס על ששובש מסעו,
על שנקרעו לגזרים אהבותיו.

ובתוך הנימוס מקופלים שיער מדובלל,
ותמונות חוף זהוב,
והנפת טנא, ושבועה, וחזון אמיתי,
וגם תצלום אחד של גפן שהעירה הטל.

ובתוך השבועה מקופלת הרפתקה,
ובתוכה אותו שער אדיש, נצחי,
אל הדממה.


אופניים

ביום כיפור הבא,
אופניךָ ישענו על הקיר שבחצר,
הכידון ינסה אל המושב להתחבר,
נועה תתקשר, קולה שבור עדיין,
ותאחל 'גמר חתימה טובה'
מתוך אהבה שהיא כבר לא חווה.

ביום כיפור הבא,
כששמש וירח ילחצו ידיים,
קול שופר יצעק אליי את שנותר,
לא נוכל זה את סליחתו של זה לגמוע
ולשנה תמימה, יפה, לִשְבּוֹעַ.

יום כיפור הבא ואלו שאחריו,
יהיו ימי רעב.


שמחה

יודע שבדרך כלל מדברים עליה בשקט,
ומבקש עכשיו לדבר עליה ברעש.
השמחה.
יודע שקל יותר לדבר על עצב,
כי יש הרבה ממנו,
ומבקש לדבר דווקא על המעט. שמחה.
על איך היא דוהרת,
מן הלב החוצה ומן החוץ פנימה,
ובכל פסיעה מנדבת עוד פיסת רוח...


מערכה שנייה

יושב בדירה שכורה ומרווחת,
נוגס בתפוח, מנסה לבלוע בנחת,
בחוץ אזעקה, פראית, צורחת,
תקווה שעוד הייתה בי, הנה בורחת.

"רגע, חכי, מתי את חוזרת?"
"זה לא תאטרון," היא אומרת,
שנים לובשת את אותה האדרת,
פעם הייתה נערה, היום היא גברת.

"מחכה לָךְ כאן". מלחמה זה כואב,
המון נשים מתפללות לחייל אוהב,
שיסתכל לצדדים מהטנק עליו הוא רוכב,
וישוב הביתה עם זרועות שלמות ולב.

התפוח השחיר. לצאת לחזית להלחם,
או נגד כוח להתקומם?
"הוא יגדל להיות גנרל," אמרו עליי,
אולי המוות אותי יותר הולם?

היא מתעכבת, דקת דומיה,
עצרה לעודד משפחה ענייה,
להמציא להם אוכל ומעט שתייה,
התפוח מת. מערכה שנייה.


דינוזאורים ומפלצות

אין ברירה, צריך להלחם.
צריך להלחם אחד בשני
כי אין ברירה -
החיות כבר אינן נלחמות בנו.
לוּ היו עדיין דינוזאורים
ומפלצות מלוך נס,
לא היו נגידי בנק,
משרדי חינוך וקריפטונייט.


ילדֵי הקרב

התדפקתי על כל דלתותיו.

רגע לפני חלום בלהות,
שפתי לוחשות ממש אל אוזניו
מזמור קטן על שֶׁבֶת יחדיו.
אני וילדי הקרב.

בבוקר, כשהשיב את פני ריקם.
בבוקר כשפניהם כבר אינם.


תלתלים

כבר הייתי במלחמה הזאת?
כבר חיבקתי אותךְ כך
ונָשמתי את תלתלייךְ?
כבר הייתי בתוכךְ
ויצאתי ונכנסתי
לקול שריקות הבוז של התותחים?