[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דניאל ש לוי
/
לתפוס את זה בזמן

הכול התחיל ביום ראשון ה-1.9.2000.
מיטל כהן - בת להורים מקסימים ואחות לאחים שאהבו לריב אתה ללא
הפסקה, קמה בבוקר - מלאה בציפיות, חששות וחוסר ידיעה לעבר יומה
הראשון בתיכון.
באותו יום - הוא נכנס לחייה ולא יצא מליבה.
הוא נראה לה קצת ביישן שמתכחש לעצמו ומנסה להיראות כאדם אחר
לגמרי ממה שהוא.
הוא הציג את עצמו בפניי כולם ואמר, שקוראים לו אמיר - אמיר
אלוני.
הוא היה גר בבית אמיד, שומע רוק כבד, מנגן על גיטרה ותופים,
והוא היה אומן - בדיוק לטעמה. היו לו תלתלים שחורים וארוכים
וקסם שכבש אותה.
עיניו היו בצבע דבש טהור, הוא היה גבוה, גופו היה מוצק ושרירי
והיה לו חיוך קבוע ומתרחב על השפתיים.
מהר מאוד, הוא הפך ל"מלך" של הכיתה. הוא כבש את ליבן של כל
הבנות, וכל הבנים רצו להיות כמוהו.
כל מילה שיצאה מפיו, הפכה במהרה לאחת מהמילים המועדפות
בלקסיקון הכיתתי שלהם.
הם לא התחברו כל כך - אמיר ומיטל. תמיד היה ביניהם מעין מחסום,
שהרחיק אותם.
מיטל תמיד הרגישה, שיש משהו לא אמיתי בדבריו. אך למרות זאת,
היא נמשכה אליו בטירוף - כמו שבחיים לא נמשכה לאף אדם אחר.
המסתורין שהקיף את אישוניי עיניו סיקרן אותה וגרם לה להתאהב בו
יותר מיום ליום. היא לא הייתה בטוחה אם היא מתאהבת באדם אמתי
או רק בתדמית שהוא משדר לעולם. היא כתבה עליו שירים, שהולחנו
והושמעו בנוכחותו מבלי שיידע שאליו הם מופנים. בכל פעם שהתקרב
לעברה, ליבה  בלע את המילים ונשימותיה נעשו כבדות ובלתי
עקביות.
בכל פעם מחדש - מיטל זקפה את גבה ונעשתה מכווצת ולחוצה - דבר
אשר הקשה על הרצון והניסיון שלה להרשים אותו.
הוא היה המלך. המלך של הכיתה והמלך של חייה. תמיד שמח, תמיד
זרח והכניס אור לעולמה.
כך עברו להן 3 שנים בתיכון.
בכל בוקר, מיטל הייתה עומדת שעות מול המראה ומתאמת גרסאות עם
עצמה על מנת למצוא חן בעיניו.
היא תמיד קיוותה, שהנחמדות שלו כלפיה לא נובעת מהאופי המיוחד
שלו אלא מרגש יוצא דופן כלפיה.
למרות שתמיד היה מוקף במין "כוורת" של בנות  יפיפיות
ופלרטטניות שניסו לקבל ממנו "צוף"  וליהנות מהמתיקות שלו, היא
המשיכה לקוות...
ביום האחרון ללימודים - "בנשף הסיום". כולם נראו כאילו יצאו
למסיבת תחפושות...
הם שכרו אולם אירועים וכולם הגיעו בלימוזינות. הבנות היו יפות
ומטופחות - לבושות בשמלות ערב חגיגיות ויקרות, מאופרות בטוב
טעם או בצורה קיצונית ומגוחכת.
גם  הבנים  - היו ריחניים ומסודרים, כאילו יצאו ממסך הטלוויזיה
באמצע סרט אמריקאי שטחי וחוזר על עצמו.
היא ראתה את אמיר נכנס לאולם, מוקף בשובל המעריצות שלו.
הפעם, הלב שלה צבר תאוצה ולא החסיר פעימה כתמיד.
היא הסתכלה על פניו המושלמות בעיניה וידעה שאם לא תיזום ותעשה
משהו, זאת הפעם האחרונה בו תזכה לראות את חיוכו הכובש.
היא ידעה, שזאת ההזדמנות האחרונה שלה, לנסות להבין מיהו האדם
בו התאהבה ואם בכלל קיים אדם שכזה.
היא רצתה לדעת, מה מסתתר מאחוריי המבט התמים, החיוכים המזויפים
והבדיחות שהחלו לחזור על עצמן.
במסיבה, כולם השתכרו כאילו אין מחר.
גם היא רצתה, אבל החליטה להתאפק ולעצור את עצמה.
היא רצתה להישאר פיקחית ובשליטה על מנת לראות מה ייצא מפיו של
אמיר ברגע שישתכר מספיק.
כהרגלו - אמיר שתה כוס אחר כוס, בקבוק אחר בקבוק עד שהשתחרר
לגמרי, והתחיל לדבר ללא גבולות.
אמיר רקד כמו מטורף, נמרח על כל דבר שזז, ורץ לשירותים להקיא
את נשמתו.
החברים שלו, גם היו שיכורים והבחורות ה"קשות להשגה" החליטו לא
לרוץ אחריו הפעם והמשיכו לרקוד ולהשתולל...
"יאללה בלגאן" , מיטל שמעה את צעקות בזמן שכולם קפצו וכמעט
נגעו בשמיים.
מיטל החליטה לאזור אומץ ולרוץ אחריו ללא הסברים בפניי חברותיה
הנדהמות.
לאחר ש"התרוקן" מכמויות האלכוהול אשר נדחו ע"י גופו, היא
הושיבה  אותו בפינה - ליד השירותים ושכנעה אותו להישאר עמה:
"זה רק לכמה דקות - המסיבה תימשך עד אור הבוקר , אף אחד לא
יברח".
הוא התיישב בזווית מרוחקת והסתיר את פניו בעזרת זרועותיו
הגבריות.
לאט לאט, עיניי הדבש הנוצצות שלו החלו להירטב מהדמעות אשר זלגו
על פניו המעוצבות.
מיטל חשבה, שסופסוף זה מגיע - הרגע לו חיכתה כל כך הרבה זמן.
הרגע בו תבין, מה מסתתר מאחוריי המסכה המסתורית והצוחקת שהדביק
על פניו.
הרגע בו המסתורין יפוג וייעלם והכל יהיה ברור לה.
לפתע, חבריו נזכרו להגיע והמסכה הופיעה וטשטשה את דמעותיו.
"יאללה סוף שנה בנאדם!
הוא ניסה לקום ונפל מרגליו.
החבר'ה הלכו והשאירו אותו בוכה - הם אמרו שיחזרו בהמשך.
מיטל הרימה אותו מהרצפה וניסתה להבין מדוע הוא בוכה.
הוא סיפר לה, שהוא לא רוצה שהערב הזה ייגמר...
הוא לא רוצה לסיים  תיכון,  ולהתחיל לחיות את "החיים
האמתיים"...
הוא לא רוצה להתבגר, הוא מפחד להיות עצמאי, מפחד לחיות ולצאת
מבועת הצמר גפן שעוטפת וחונקת אותו במעמקיה.
(תמיד הוא נראה לה קצת ילדותי, אבל הסתבר שהרבה יותר ממה שהיא
תיארה לעצמה).
מיטל, שהייתה מאוד אחראית ומחושבת, התבלבלה מהמילים אשר חדרו
לאוזנייה:
"אני רוצה להיות כמו פיטר פן!", הוא צעק ואט אט הנמיך את
קולו:
"אני רוצה לרקוד את החיים, לעוף אותם, אני רוצה להיות משוחרר
וקליל בדיוק כמוהו.
לא להיות כבול ועצור. אני לא רוצה ללמוד כל החיים שלי  ולעבוד
קשה ולדאוג ממה שהולך לקרות לי מחר. אני לא רוצה לחיות במרדף
להיות משהו ולהפוך למישהו חשוב. אני לא רוצה להתאים את עצמי
לגיל שלי, לסביבה, לנורמות. אני לא רוצה להשתנות. אני לא רוצה
שהזמן יעבור! אני רוצה להישאר ילד נצחי! ליהנות, להשתולל
להשתגע! לא לדאוג לכלום ומכלום, לא להיות אחראי, לא להיות
מחושב, לא להיות מקובע, פשוט "להיות"
השיחה נהפכה למוזרה מדקה לדקה. הוא באמת דיבר כמו ילד.
הוא דיבר ובכה, בכה ודיבר, שתק והמשיך לבכות.
מיטל הייתה המומה. עיניה נפקחו ובמקום לקבל את התשובות שהיא
חיפשה, עלו במוחה שאלות נוספות, היא בחיים לא ראתה אדם בגילו,
שמדבר ככה.
היא רצתה להגיד לו : " אתה רק בן 18! כל החיים עוד לפנייך! על
מה אתה מדבר? במקום לבכות פה וליילל על זה שאתה לא רוצה
להתבגר, צא אל העולם האמתי, תכיר אותו, תחיה אותו ותבין שאתה
כבר לא ילד -כולם חייבים להתבגר מתישהו!, זה טבעי, אתה חייב
להתחיל לדאוג לעצמך, ולהפסיק לחיות באגדה".
(לבסוף, היא החליטה להשאיר את השיחה הזאת בראש ולא להוציא אותה
החוצה).
אמיר הזכיר לה את הסיפור שהם קראו בכיתה - לפניי הבגרות
בספרות, על הולדן.
"התפסן בשדה השיפון" , מאת ג'רום דוד סלינג'ר.
במבט לאחור, היא נזכרה כמה להוט ומתלהב אמיר היה מהסיפור הזה.
הוא היה מרותק במהלך השיעורים - כאילו נאמרו בפניו מילים של
מודל להערצה בעל חכמת חיים והשפעה.
היא נזכרה, איך תמיד היה מחקה את הולדן והופך את החיקוי לאחת
מהבדיחות שלו.
הוא היה אומר בטון מעוות ושונה משלו (על מנת להסתיר את דעותיו
המסתתרות מאחוריי דבריו של הולדן), כמה המבוגרים צבועים,
אנוכיים, מניפולטיביים, חושבים אך ורק על עצמם ולא על אף אחד
מלבדם.
אפילו פעם אחת, כשהייתה אצלו, הוא הסביר לה שהחדר שלו עוצב
בהשראת "שדה השיפון" שבו הולדן דמיין את הילדים רצים ומשחקים
בדרך לצוק שמוביל אל עולם המבוגרים.
עולם ממנו הולדן, או במקרה הזה - אמיר, אמור להציל  ולתפוס
אותם לפניי שייכנסו אליו ואז כבר יהיה מאוחר מדי לחזור בחזרה.
תמיד היה צוחק ומפיל אותה לעבר "הצוק" וממהר לתפוס אותה
בעקביות.
הוא ניסה למנוע את הנפילה ואת המעבר מעולם הילדות לעולם
הבגרות, וסידר שורה של כריות מהמיטה אל הדלת, עליהן דמיין את
עצמו מתרומם ומרחף הלוך ושוב ממיטת הילדים שלו לעבר היציאה
מהבית - מבלי לגעת ברצפה - מבלי ליפול.
מיטל התנתקה מהזיכרונות הנוסטלגיים שהציפו אותה וחזרה
למציאות.
המוזיקה הייתה רועשת, האנשים השתוללו.
היא לא רצתה לגרום לאמיר מבוכה נוספת וגררה אותו  לחדר קטן
ומבודד בקצה האולם.
אמיר שם  את ראשו על ברכיה ומבלי לומר מילה  ונרדם כמו תינוק
קטן....
היא ראתה איך הוא נכנס לתוך עולם החלומות הפרטי שלו.
היא ראתה כיצד הוא עף ברחבי הדמיון ומתכחש לזמן העובר במחוגי
השעון כאשר הוא בכלל רוצה לחזור אחורה בזמן.
הוא החל לדבר מתוך שינה...
הוא נלחם בתוך עצמו - החל לבכות, לצחוק, לדבר בטון בוגר שהפך
לילדותי, ולבוגר ושוב לילדותי וכך הלוך ושוב תוך כיווץ העיניים
ונשיכת השפתיים הבשרניות.
היא ראתה אילו שינויים קיצוניים התת מודע שלו גורם לו
לעבור...
הכול בגלל שהוא שומר הכול בבטן - מכחיש את הרגשות ולא משתף אף
אחד בחששות והפחדים - בדיוק כמוה...
היא קראה לכמה מחברותיה, וביקשה מהן להשגיח עליו במטרה לקחת
כמה דקות לעצמה ולעכל את השינוי המשמעותי שעבר על אמיר לנגד
עיניה...
שינוי, שהחל לחשוף גם בפניה את רגשותיה האמתיים ואת הזדהותה
המודחקת עם דבריו.
בדרך, היא לקחה כמה כוסות של וודקה- נקי , חזק...
היא רצתה לסדר קצת את הראש...
היא החלה לא להרגיש טוב וחברותיה הזמינו מונית - לו ולה.
הן הוסיפו לנהג המשונה טיפ שמן ועסיסי ואמרו לו להעלות כל אחד
מהם לביתו ולראות שיש מישהו שדואג להם.
בבוקר - לאחר עלות השחר, לא בטוח שהיה מי ששמע .
מיטל מלמלה  מתוך שינה: "אני רוצה לעוף ברחבי הדמיון ולהגשים
את כל חלומותיי.
אני רוצה לחיות באגדה,
ולהישאר ילדה..."
השעון המעורר העיר אותה ....







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אמא שלי נסעה
להירושימה -
חזרה עם תאומים




שני ילדים חולי
אקזמה


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/10/16 20:37
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דניאל ש לוי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה