"כי אנחנו מאמינים בחיים," הוא אמר כששאלתי. היה לו תה רגיל של
ויסוצקי, חזק עם לימון וסוכר. הוא ערבב את הלימון ונתן לו לצוף
בתה כמו שבר סירה שצף על פני המים. "אנחנו עושים מה שאנחנו
עושים, כי זה מה שאנחנו צריכים" הוא אמר, "אין ברירה אחרת. זה
אפילו גדול מאתנו," והאנשים ברחוב כל הזמן הולכים מ-פה לשם,
באמת שאין לי מושג לאן הם הולכים. הם רוכבים על אופניים ורצים
בשביל הכושר, כאילו יחיו לנצח. אבל כל אחד רוקד בשביל מתופף
אחר, כך הוא אמר, ואם הוא אמר - הוא יודע. "את מעשינו הטובים
לא יוכלו למחוק לא האש ולא הרוח, לא הלידה וגם לא המוות," הוא
אמר כאילו לי, אבל לי היה נדמה שהוא מדבר אל עצמו, ובעצם זה
אחד מהמשפטים שנמצאים כל הזמן בראשו. זה צהריי יום שישי, והיום
פתוח ואוורירי כמו חלה שיצאה מהתנור. "אז אנחנו בסדר?" אני
שואל אותו. "כמו תמיד," הוא עונה, "לאמיתו של דבר, רוב האנשים
רוצים שיבינו אותם ושיעריכו אותם," "אז מה הבעיה?" שאלתי.
"הבעיה היא שאנחנו חושבים שאנחנו קיימים," ריח מתקתק של לימון
עלה מהתה, והוא לגם לגימה הגונה, והמתיק בסוכר. "כולם רוצים
להיות חופשיים," הוא אמר. "אבל אין דבר כזה חופש," אמרתי,
וידעתי שתהיה לו טענת נגד, "החופש זה לא לעשות מה שאנחנו רוצים
מתי שאנחנו רוצים, אלא לעשות מה שאנחנו צריכים מתי שאנחנו
צריכים," הוא הביט סביבו בחשש, כאילו מישהו מרגל אחריו, משך
באפו, ולגם את שארית התה. "טוב," הוא אמר והתכונן לקום מהספה,
"החיים ממשיכים, אבל תזכור גם שהם עלולים להיפסק בכל רגע,"
והוא נכנס למטבח, סגר את הדלת והסתגר שם.

תודה לשבר.