קוראים לי אחמד. אני בן שתיים עשרה.
יש לי שלושה אחים גדולים ושניים קטנים. וגם שלוש אחיות.
לאחי הבכור קוראים מוחמד. הוא בן שמונה עשרה. לפני כמה חודשים
הוא נסע ללמוד באוניברסיטה בירושלים.
לפני שהוא נסע הוא לקח אותי ואת אנואר אחי ואמר לנו להתרחק
מצרות.
"אל תסתובבו עם הילדים ברחובות" הוא אמר "הם רק עושים צרות.
תקשיבו בקול אבא ותלמדו כמו שצריך".
ככה הוא אמר לנו. והלך.
המשפחה שלנו לא אדוקה, אנחנו הולכים למסגד רק ביום שישי.
אמא שלי מכסה את הראש, אבל לא את הפנים והאחיות שלי בכלל לא.
לכן התפלאתי כשלפני חודשיים בערך מוחמד חזר מהלימודים עם כיפה
גדולה ולבנה על הראש וכל הזמן דיבר על אללה.
הוא גם התפלל חמש פעמים ביום ואחרי כל תפילה עוד נשאר לדבר עם
האימאם.
האימאם פנה אל אבא שלי, שיבח את החינוך שנתן לילדיו ואמר לו
שמוחמד גדל להיות אדם מאמין ואדוק ושהוא צופה לו גדולות.
לפני שמוחמד חזר ללימודים הוא ישב עם אנואר ודיבר אתו. הפעם הם
לא הזמינו אותי ואנואר אפילו לא רצה להגיד לי על מה הייתה
השיחה. "אתה עוד ילד. זה לא בשבילך".
אנואר התחיל להסתובב עם החברים שלו ברחבי הכפר ולהתבטל.
לפני שבוע מוחמד חזר הביתה. כמעט ולא הכרתי אותו- הוא גידל זקן
ולא חייך אלי כשראה אותי וכשרצתי לעברו הוא הרים את היד כאילו
אמר "עצור", הסתובב והלך למסגד. הוא העביר כמעט את כל זמנו
במסגד.
אנואר והחברים שלו היו יושבים עם מוחמד מדי פעם, מעשנים אתו
נרגילה ושותים קפה.
הפעם, לפני שמוחמד הלך, הוא קרא לי אליו ושאל אם אני יוצא
לפעמים מהכפר.
"למה?" שאלתי
"שאלתי אותך שאלה, תכבד אותי ותענה!" אמר מוחמד בקול קשה
השפלתי את ראשי ועניתי "לפעמים אני הולך עם החברים לעיר הקרובה
בשישי בערב"
"שלא תעז יותר לצאת מהכפר, שמעת?" הרים מוחמד את קולו. הוא נתן
בי מבט קשה, הסתכל ישר אל עיניי ואמר "עד שאני חוזר הביתה אני
אוסר עליך לצאת מהכפר, אתה מבין אותי?"
"כן" לחשתי
"עכשיו לך. ואל תסתבך בצרות!" צעק ואני השפלתי ראשי וברחתי
בדמעות.
מה קרה לאח שלי? הוא מעולם לא הרים עליי את קולו. מה גרם
לשינוי הזה שחל בו?
הייתי כל כך עסוק בלרחם על עצמי שכמעט ופספסתי את אנואר שיצא
מחדרו של מוחמד ובידו צרור עטוף. הוא נכנס אל חדרנו המשותף
ולאחר כמה דקות יצא בידיים ריקות והלך להסתובב שוב עם החברים
שלו. נכנסתי לחדר, אבל לא הצלחתי לנחש היכן החביא אנואר את
הצרור. לחטט בדבריו חששתי. יצאתי מהחדר.
מוחמד שהיה בדרכו החוצה הסתובב אלי, שם ידו על ראשי כמו פעם
אבל לא חייך אליי. במקום זאת, אמר בקול קשה "תזכור מה שהבטחת
אחמד" ויצא מהבית.
ביום שישי, אחרי התפילה, ראיתי את אנואר והחברים שלו מסתודדים
בצד.
הסתכלתי עליהם זמן מה ולפתע הרגשתי יד כבדה על כתפי. "אל תתעסק
איתם אחמד" זה היה האימאם "מוחמד ביקש ממני לשמור שלא תלך אחרי
אחיך אנואר."
"אבל למה? מה כל כך סודי שאני אפילו לא יכול לדעת?"
"זה לא לגילך" אמר האימם והוסיף "לך הביתה. אין לך מה לעשות
כאן."
הסתובבתי ואחרי כמה צעדים שמעתי את האימאם קורא לי לשוב "שמעתי
שאתה אוהב להסתובב בעיר"
"מי אמר ל-"
"זה לא משנה מהיכן נודע לי הדבר. אני רק רוצה להזהיר אותך
שהיום במיוחד אסור לך ללכת העירה. אבל אם בכל זאת תלך לפחות
תתרחק מהקניון".
התחלתי ללכת, חושב על דבריו של האימאם- להתרחק מהקניון? אבל זה
המקום היחיד ששווה ללכת בשבילו אל העיר...
פניתי לכיוון הבית, אבל אז ראיתי את אנואר וחבורתו הולכים לעבר
היציאה מהכפר. לאנואר היה תרמיל על גבו. לא הכרתי את התרמיל.
התגנבתי אחריהם וראיתי שהם עולים על האוטובוס הנוסע אל העיר.
החלטתי ללכת אחריהם. חיכיתי בתחנה שמחוץ לכפר לאוטובוס הבא
שהגיע לאחר כמה דקות וכשהגיע עליתי עליו.
כשהגעתי אל העיר פניתי ללא היסוס לקניון. מעניין למה מוחמד
והאימאם רצו כ"כ להרחיק אותי מהעיר...
הגעתי לקניון. היה זה בצהרי יום שישי והקניון היה מלא באנשים.
נכנסתי ועליתי לקומה הראשונה. פתאום ראיתי את החבורה של אנואר.
התקרבתי אליהם בצעדים מהירים בדיוק כשאנואר הרים את עיניו וראה
אותי.
המבט על פניו הסביר לי בדיוק למה אסור היה לי לבוא לכאן.
בשניות הבאות חלפו בראשי כל אותם דברים שנראו לי מוזרים
בחודשים האחרונים והתחברו לפאזל אחד גדול- מוחמד האדוק, השיחות
שלא הייתי שותף להן, האזהרות החמורות.
חשבתי על אבי ואימי ומה הם יחשבו על האדיקות של מוחמד עכשיו,
כשמשפחתם חסרה שני בנים... |