קיום הוא יחסי לגמרי. ככל שדבר יותר מורגש ע"י מישהו, הוא
בשבילו יותר קיים במציאות. העולם בנוי ברצף של אינסוף רמות
קיום, שכל רמה קיימת במציאות במידה שונה. כל רמה כמו סיפור
שמסופר ע"י הרמה המציאותית יותר, ולכן רצף רמות הקיום דומה
לרצף של סיפור בתוך סיפור. כמו שכל סיפור מציאותי בשביל עצמו
ודמיוני בשביל אלה שמספרים אותו, כל רמה מציאותית ביחס לעצמה
ודמיונית ביחס לרמות שמספרות אותה. הרצף אינסופי לשני
הכיוונים, ובכל רמת קיום רק נקודה אחת ולכן למעשה העולם רק
נקודה אחת שנבחרת לפי רמת הקיום.
כיוון שהעולם לא יכול להיעלם או להיברא, הוא נשאר קיים באותה
מידה תמיד. לכן ככל שהזמן עובר ולכן הופך דברים ליותר קיימים
כי הם יותר מורגשים, העולם גם הופך פחות ופחות קיים כדי לאזן
ולהישאר קיים באותה מידה.
דבר קיים יותר הוא עצם מסוים, ודבר שקיים פחות הוא תכונותיו.
מה שקורה עם עצם משפיע על תכונותיו, למשל אם יזוז בדרך מסוימת
ישתנה מיקומו. לכן מה שקורה בכל מידת קיום משתקף בצורתו
הבסיסית במידות הקיום האחרות, מה שקורה בקבוצת רמות קיום משתקף
בצורתו הבסיסית בקבוצות האחרות, ואחרי סוג עצם הכי דמיוני
בקבוצת מידות קיום יחזור הכי אמתי וכך הלאה עד אינסוף.
יש 4 ישויות: נפש, חומר, מקום ואמת. כל ישות בסדר הזה יותר
קיימת מזו שאחריה. בין החומר והמקום יש זמן ואנרגיה. כיוון
שהעולם הופך פחות קיים עם הזמן, דברים שיש בהם יותר מישות פחות
קיימת קורים אחרי דברים שיש בהם יותר מישות יותר קיימת.
כך אפשר לחזות כמעט את כל ההתנהגויות והתופעות בעולם כולל
התנהגויות אנשים. למשל אם יש מישהו שקשור לאדם בדרך נפש וחיים,
למשל עובד אתו בכלבים, מישהו שקשור אליו בדרך של חומר, למשל
עובד אתו במסעדה שזה חומרי בגלל האוכל, ומישהו שקשור אליו בדרך
של אנרגיה, למשל לומד אתו פיתוח קול, סביר שאחרי העובד בכלבים
יפגוש האדם את העובד במסעדה, אחר-כך את הלומד פיתוח קול, אחרי
זמן מסוים שוב את העובד בכלבים וכך הלאה.
אם הייתה הפיכה דווקא לאמתי יותר עם הזמן, תהיה הפיכה אחרת
חזקה יותר לדמיוני, או יותר הפיכות אחרות של דברים לדמיוניים,
כך שבסך-הכול העולם יהפוך לדמיוני יותר ויותר עם הזמן בשביל
הצופה.
זה גם מסביר למה תופעות בטבע הן צפויות ומוכרחות לקרות לפי
חוקי הטבע: ככל שדבר אמתי יותר, הוא רחוק יותר מהדמיוניים כי
המציאות מורגשת כאמת היחידה ביחס אליה לעומת כל הסיפורים שבה.
לכן ישות הנפש מרוחקת ומופרדת הכי הרבה מהישויות האחרות ולכן
הכי פחות משתקפת בהן, ושאר הישויות משתקפות זו בזו בצורתן
הבסיסית. כיוון שהחומר משתקף במקום, הקורה בחומר דומה לקורה
במקום ולכן לא ייתכנו שני חלקיקי חומר באותו מקום ולהפך. לכן
כשחומר פוגע בחומר אחר, יזיז אותו הלאה כדי לפנות מקום לעצמו
שלא יהיו באותו מקום. לפי זה אפשר לחשב את כל התופעות הצפויות
והלא אקראיות. תופעות אקראיות כמו התנהגות אנשים נגרמות מכך,
שהן עוברות בין כמה רמות קיום.
רצף רמות הקיום מבוסס על היגיון של כן ולא: דבר אמיתי הוא אמת,
ודבר דמיוני הוא שקר. ההיגיון מבוסס על משמעות, והמשמעות
מבוססת על מצב היפותטי של אפס וחוסר קיום. אפס הוא דבר מובן
מאליו, כי כיוון שאין בו שום-דבר אין מה להסביר בו. באפס אין
שום-דבר, כי הוא מבטא את הכמות המציאותית היחידה שממנה יכולות
להתחיל כמויות שעליהן יכולים להתבסס עצמים, כלומר את המצב
המציאותי היחיד שממנו יכולים להתחיל מצבים שעליהם יכולים
להתבסס דברים קיימים. כיוון שהיקום מבוסס על האפס, והאפס מובן
מאליו, גם היקום מובן מאליו.