אבי דהאן אהב קראטה. הוא עשה תנועות של קראטה, פרצופים של
קראטה וקולות של קראטה מתי שרק ראית אותו, ואני ראיתי אותו
הרבה. הייתי בטוח שגם כאשר הוא ישן, הוא חולם קראטה ואז הוא
נוגע באף עם בוהן ימין כמו ברוס-לי בסרט "הדרקון", ומזיז מעט
את הפנים בכיוון התנועה מימין לשמאל, ואז חוזר על זה שוב ושוב
כמו מכונה שהתעוררה לחיים באישון לילה, או כמו שאני והוא
מעבירים את אותו קטע סרט קדימה ואחורה בווידאו בסלון ביתו.
אחרי בית הספר היינו רואים סרטים של ברוס-לי, אבל רק את הקטעים
של המכות, ואז מנסים אותם אחד על השני. אחר כך היינו יורדים
למדרחוב ההגנה קונים ארטיק לימון ועושים תרגילי קראטה עם קולות
מטורפים.
למעשה תורת הלחימה העיקרית של ברוס-לי היתה קונג-פו, הוא די
זלזל בקראטה היפני למרות שלמד גם אותו, אך באותם ימים, למה
שנראה כמו קראטה, נשמע כמו קראטה והרגיש כמו קראטה, קראנו
קראטה, בלי להסתבך יותר מידי.
יום אחד עמדנו במדרחוב ואבי הראה לי כמה תרגילים עם נונצ'קו.
היו שם מנחם, ועוד כמה חברים שלו שפיצחו גרעינים. "ילד תביא
רגע ת'נונצ'קו" פצח מישהו מהם. אבי הביט בהם ועשה את הפרצוף
ברוס-לי העצבני שלו, "אבי תן לו רגע את הנונצ'קו מה הבעיה?"
אמרתי. אך זה היה מאוחר מדי, אני חושב שהוא החליט באותו רגע
שזו הזדמנות טובה לנסות כמה מהתרגילים שראינו בוווידאו. הוא
נגע באף עם הבוהן, דחף את רגל ימין קדימה, הצמיד את כף רגלו
הימנית למדרכה ולחץ את צידה השמאלי כשהימני עולה מעט למעלה
ולאחר מכן ההיפך, הצמיד את הימני. ומשם התנועה עלתה לרגלו
ולשאר גופו, כשידו הימנית נשלחת קדימה בתנועה איטית. זה היה
נראה קצת מצחיק, אך למעשה התנועה הזו היתה חלק מעמידת מוצא
שהכריזה, "אני פה, אני שותל את עצמי פה ואני לא הולך לזוז
מפה." ואז בא ממעמקי הגרון קול צעקה זועם בתדר גבוה בדיוק כמו
של ברוס-לי. המפצחים הביטו בו ולאחר מכן אחד על השני, חלקם
החלו לצחוק למראה הנער הצנום הלבוש בטרנינג כחול עם פסים לבנים
וגופיית כתפיות לבנה המתריס מולם, וחלקם זרקו עליו קליפות של
גרעינים. אך אבי לא זז והביט בהם במבט ברזל, כשהבינו המפצחים
שנתקלו באגוז קשה לפיצוח ושלא יקבלו את הנונצ'קו בלי מאבק, הם
התחילו לזרוק על אבי חופנים של גרעינים במעין ריכוך ארטילרי
למתקפה הממשמשת ובאה. אבי מצידו החל לבצע תרגילים עם הנונצ'קו
פוגע בגרעינים במעופם מתיז אותם לכל עבר. הוא עמד במדרחוב
וביצע תרגילים מטורפים, סתם אנשים שהלכו במדרחוב בשעת אחר
הצהריים הסתמית הזו, נעצרו והביטו בהתפעלות בילד רזה בטרנינג
כחול עם פסים לבנים וגופיית כתפיות לבנה, מלהטט עם שני מקלות
עץ צבועים בירוק ומחוברים בשרשרת כסופה.
לרגע היה נדמה כי אבי מצליח ליצור סביבו חומה סטייל צבי
הנינג'ה ממקלות הנונצ'קו המעופפים. המפצחים הביטו בתדהמה האחד
בשני ואמרו לנטוש את הזירה, עד ששוב נתגלתה התכונה הנבזית
ביותר של כלי הקרב האקזוטי. בדומה לחיה פראית חצי מאולפת יש
לנונצ'קו נטיה ברורה לתקוף את בעליו במידה וטעה ועשה תנועה אחת
לא נכונה. אבי חטף פתאום מכה אדירה לפנים מאחד ממקלות הנונצ'קו
שחתכו את האוויר בקול של צליפת שוט, המקלות הארורים נפלו על
אבני המדרחוב, המסכן התנודד המום ועוד לפני שהגיע לרצפה למנוחה
נכונה, הוא חטף בעיטת קראטה מכוונת היטב לבטן (ברוס-לי היה
להיט באותה תקופה).
לאחר שהתאושש ונעמד על רגליו, ראיתי שצמחה לו חבורה ענקית במצח
מעל עין שמאל, וזה נראה ממש מצחיק, אז התאמצתי לא לצחוק ואמרתי
לו שהוא עובד ממש טוב עם הנונצ'קו, ושיש לו אומץ כמעט כמו
לברוס-לי בסרט הראשון שלו "הבוס הגדול", בו הוא נלחם נגד
כנופיה שלמה במפעל הקרח של המאפיונר המקומי. אבל הוא לא הקשיב,
היה כעס בעיניו, מין מבט שלא הכרתי בו, שהבהיל אותי.
אבי, אתה מתבכיין על הנונצ'קו המעפאן שלך? אמרתי.
לא, אבל אני רוצה אותו בחזרה. השיב.
עזוב נו, לא נראה לי תצליח להוציא אותו מהידיים שלהם.
אנחנו עוד נראה. הוא אמר.
היינו אז רק בכתה ז', חברים טובים. אהבתי את הניצוץ בעיניים
שלו, את חוסר הפחד ואת יכולת ההמצאה שלו, את העובדה שאיתו אתה
יודע איך מתחיל היום אך לא יודע כיצד ייגמר. כשאני מביט אחורה
מבעד לערפל השנים, אני נזכר בהורים שלו שבקושי הכרתי שהיו
שקועים בחובות שנגרמו בשל ההסתבכויות של אביו או יותר נכון
הבריחה הכפייתית של אביו מהמציאות. בכלל באותה תקופה אבא שלו
היה אלביס, או יותר נכון רצה להיות אלביס, להיות חלק מהעולם
שנקרא אלביס ולא חלק מהעולם של לשכת התעסוקה בפתח תקווה. הוא
היה מסתובב בעיר לבוש חולצה מבריקה עם צווארון מורם, מכנסיים
לבנים צמודים המתרחבים כלפי מטה, נעליים שחורות עם עקבים
וכמובן פאות לחיים על כל הפרצוף ושיער מבריק מסורק לאחור.
הנטייה להתעלם מהמציאות לא פסחה על אבי, לפעמים היה נראה
שתפיסת המציאות שלו שגויה לחלוטין, שהמערכת בראשו שאחראית
לעיבוד שטף נתוני הסביבה, פולטת בעקביות תוצאות א-נורמליות.
הוא היה מתייצב לבדו מול הערסים הכי עצבניים בעיר, רק עם
תנועות הקראטה והקולות המאיימים שהיה משמיע. בתחילה הם היו
צוחקים למראה מחול הקרטה-קונג-פו שלו אך כשספגו את המכה
הראשונה היו כבר משתנים פני הדברים והם היו תוקפים אותו
באכזריות מורידים אותו אל הקרקע וחובטים בו עד שהיה מתחנן
לרחמים, חלקם היו מגדילים לעשות ומכריחים אותו להשתחוות ואו
לנשק את נעליהם. הוא היה חוטף, ולמחרת היה חוזר על אותה טעות,
הוא לא היה בורח כמוני וכמו נערים אחרים מפני הטיפוסים
העצבניים הללו, או מנסה להציל את עורו על ידי דברי חנופה. הוא
היה מרים את הראש, נכנס לעמידת מוצא עם כף רגל ימין מתגלגלת
משמאל לימין, מזיז קלות את האף עם הבוהן, ומתנפץ עליהם בצרחות
מטורפות.
עם הזמן הוא הפך קיצוני יותר, אולי בגלל אנשי ההוצאה לפועל
שהגיעו יום אחד בהפתעה אליהם הביתה על מנת לעקל את מעט
המכשירים החשמליים והרהיטים שעוד נותרו להם. אני זוכר את הבכי
של אמו, ובייחוד את הקרב על מכשיר הווידאו, המכשיר שהיה קתדרת
אקדמיית הקראטה של אבי.
בתחילה הוא ביקש שלא יקחו את המכשיר וכאשר לא נענה הוציא
ממעמקי הפריזר את חסכונותיו תוך שהוא מעיף לרצפה את מעט הבשר
הקפוא והפיתות שהיו בו, וניסה לקנות את הוודיאו מהגזלנים, אך
שוב הוא לא נענה, "אנחנו לא יכולים לקחת כסף מזומן." אמר לו
אחד הסבלים. "אם אתה רוצה אתה יכול להגיע להוצאה לפועל ולקנות
את הוודיאו בחזרה, במידה ולא יקנה אותו מישהו אחר לפניך." אבי
הביט בי ושפתיו חשוקות, ראיתי אותו נכנס לעמידת מוצא ומרים את
הבוהן לכיוון האף, אמרתי לו, "אבי עזוב, זה לא ילך, זה רק
ווידאו, תראה את אימא שלך, לך תהיה איתה." אך הגוף הרזה שלו
כבר נמתח, וכמו קפיץ מפורק של שעון מעורר שטס לך ישר לעין, הוא
שיגר בעיטה קטלנית לבטנו של הסבל שלקח את הווידאו בידיו, ההוא
מצידו שמט את הווידאו אך אבי הצליח לתפוס אותו לפני שהתרסק
לרצפה. הסבל הביט המום באבי, "בואנ'ה יא ילד זבל.." הספיק לומר
לפני שהתמוטט על הזווית של הקיר אל הרצפה וקיבל ת'שפיץ של
הפאנל לתחת.
התפתח שם קרב בין שלושת הסבלים לאבי שהזכיר לי את צ'אן זן
בגילומו של ברוס-לי בסרטו השני "אגרוף הזעם", שנלחם בפולשים
היפנים לשנגחאי של שנות העשרים. אך בסופו של הקרב במציאות
שלנו, מכשיר הווידאו נותר מרוסק על הרצפה כשאבי יושב לידו מנסה
לשווא להרכיבו מחדש. מעט הרהיטים שלא נלקחו על ידי ההוצאה
לפועל היו הפוכים וסדוקים ואמא שלו ישבה במטבח מקללת את מר
גורלה ואת בעלה שהעדיף לשוטט ברחובות ולא להתמודד עם מצבים
כאלו, שהיה בורח ממציאות חייו ולא מתעמת עימה. ימים שלמים האב
לא היה מגיע הביתה, בלילות היו רואים אותו בסביבת המועדונים
ליד תחנה מרכזית, שם מידי פעם היה עולה לבמה ככפיל אלביס,
ומקבל כמה גרושים ואלכוהול, משתכר, ונשאר לישון במועדון,
ובבוקר היה מסתובב בעיר סהרורי בבגדיו הזוהרים. האב היה כתמונת
ראי לבן שבשונה מאביו לא היה מוכן לקבל את עובדות החיים
הפשוטות, שהיה מסתער ונלחם כמו דון קישוט בטחנות הרוח של
החיים. האב והבן התרחקו האחד מהשני בתאוצה קבועה, מתודלקים כל
אחד במפלותיו הוא.
אז אבי רצה להחזיר לעצמו את הנונצ'קו, הוא כבר היה שבע קרבות
והפסדים אך הפעם הוא לא היה מוכן להפסיד. קשה לדעת מתי אדם
מחליט שמה שהיה עד היום כבר לא יהיה, אולי הוא לא מחליט בכלל
ופשוט ככה זה נהיה בלי הסבר או מלחמה פנימית. לרבים זה לא קורה
אף פעם, אולי בגלל שהם אינם מרגישים כלל שהם נעים באותו המסלול
כל חייהם ומבצעים את אותן הפעולות בתגובה לאותם מצבים ומקבלים
תמיד את אותן התוצאות. אז כן, אבי רצה לשנות את התוצאה.
מנחם היה מנהיג, מאלה הטבעיים שלא מקדישים ליכולת שלהם מאמץ או
תשומת לב מיוחדת, הם לא יודעים לקרוא לה בשם, זה פשוט קורה מאז
שהם זוכרים את עצמם, אנשים הולכים אחריהם באותו החוש בו הכבשה
הולכת אחר הרועה, וכשהוא רוצה לקחת את הנונצ'קו של איזה ילד
טמבל שעומד עם גופיה שלקח מהארון של אבא שלו ועושה קולות של
ברוס-לי, אז הוא לוקח, ולא יעזור לאף אחד כלום.
התוכנית שלנו היתה פשוטה, מחכים שמנחם המניאק יהיה בלי חבורת
הפסיכים שמלווה אותו תמיד ואז מסתערים עליו ולוקחים את
הנונצ'קו, ועדיף שזה יהיה במקום או פינת רחוב שאף אחד לא רואה,
וכדאי מאוד שהוא לא יידע מי עשה את זה, ולכן גם הכנו לעצמנו
כובעי גרב שניתן לכסות איתם את כל הפנים.
לקח קצת זמן אך לבסוף המעקב השתלם. הצלחנו ללכוד אותו בפסאג'
של בנין רסקו ליד חנות המגזינים של יצחקי שאותה היה מנחם פוקד
על מנת להרים מגאזין מדע בדיוני בשם "גאלאקטיקה". הוא תמיד היה
הולך לשם בלי החבורה הקבועה, כי העדיף שלא ידעו שהוא קורא מדע
בדיוני ואולי חס וחלילה יחשבו שהוא התרכך להם והתחיל לקרוא
עיתונים, או בכלל התחיל לקרוא. הוא היה מחכה שיצחקי המוכר יהיה
עסוק עם לפחות שני קונים ואז היה נכנס, מרים את רשת המתכת
הגמישה שמפאת יושנה כבר לא היתה מחוברת למסגרת העץ של
הוויטרינה ומוציא חוברת אחת, מכניס מתחת לחולצה, מחזיר את רשת
המתכת למקומה ויוצא מהחנות בלי שאף אחד ירגיש.
מנחם יצא עם השלל ואז הסתערנו, הוא קלט את המצב די מהר והוציא
את הנונצ'קו מאחורי גבו היכן שהיה תקוע במכנסיו. אך עוד לפני
שהספיק להניף אותו כבר תפסתי לו את היד ואבי הכניס לו בעיטה
איומה לצלעות, מנחם נפל והנונצ'קו עדיין בידו, אך אני משכתי
אותו עד שהוא שחרר אותו. מיד התחלתי לרוץ עם הנונצ'קו ביד, אך
לאחר כמה מטרים שמתי לב שאני רץ לבד, הפניתי את ראשי לאחור
וראיתי את מנחם על ברכיו מנסה להתרומם, ואבי עדיין בכובע גרב
על ראשו מחכה לו שיעמוד. מנחם הוציא את החוברת גלאקטיקה מתחת
לחולצה וזרק אותה בייאוש על אבי שהמשיך להמתין לו שיעמוד על
רגליו. ברגע שהוא נעמד, אבי נכנס לעמידת מוצא, נגע עם הבוהן
בכובע הגרב היכן שהיה מכוסה אפו, הרים עד מעל לפיו את בד הצמר
הדוקר ופלט צרחת ברוס-לי מקפיאת דם. מנחם ההמום שכבר נעמד על
רגליו, היישיר אליו מבט ואמר "זה אתה אבי? יא חתיכת ילד זבל."
אבי לא הגיב ועכשיו הגיע תורו של מנחם להסתער אך לפני שהספיק
לעשות משהו, אבי התרומם לבעיטת סיבוב מדהימה שבאה כמו מתוך
הריק, אני חושב ששמעתי אפילו את את קול האוויר הנחתך על ידי
רגל ימין שלו. הבעיטה התלבשה אל מעט מתחת ללחי השמאלית של
מנחם, אני זוכר את זה עד היום כמו בהילוך איטי, כשמעוצמת
הבעיטה מנחם, בדיוק כמו צ'אק נוריס אשר הובס בידי ברוס-לי בקרב
המדהים בקולוסיאום ברומא בסרטו השלישי והלפני אחרון "שאגת
הדרקון", מתרומם כולו באוויר כאילו היה איזה ענק לידו שתפס
אותו בצווארו והשליך אותו כמו בובת סמרטוטים אל זגוגית חלון
הראווה של יצחקי שהתנפצה בקול נפץ אדיר כשמנחם עף לתוכה כמו
כדור לתוך שער מלא במגזינים.
הנצחון היה מושלם, וכשרצנו משם צועקים צרחות של שמחה עם כובע
הגרב עדיין לראשנו, לרגע תהיתי מה יהיו תוצאות הקרב הבא של
אבי, ומול מי הוא יתמודד, אך התהיה נקטעה בחדות, אבי רץ אל תוך
הכביש הסואן של רחוב חובבי ציון כמו סוס עם כיסוי עיניים, ואז
פגע בו הרכב המסחרי של מרקו אבא של מנחם שהוביל קלטות פורנו
לחנות סקס סטייל בפאסג'. אבי הועף למרחק של כעשרה מטרים ונחת
על האספלט, רצתי אליו, הוא הרים את ידו ומשך את כובע הגרב מעל
ראשו, נראה לי שאפילו לא ידע מה פגע בו. הוא ניסה לקום אך לא
הצליח. ראיתי את כף רגלו הימנית מתחילה לנוע מימין לשמאל ואת
בוהן כף יד ימין עולה ונוגעת באפו השבור, סוחטת קילוחי דם.
למרבה הזוועה הוא חזר על הפעולה שוב ושוב, כמו רובוט צעצוע
שבור שבשארית הסוללה שבו ממשיך להניע את גפיו המכניות בלי
להגיע לשומקום, נראה היה שהוא מנסה להכנס לעמידת מוצא בעודו
בשכיבה. צרחתי כשדמעות חונקות את גרוני, "תפסיק יא חתיכת דפוק,
נגד מי אתה נלחם עכשיו?" הבטתי לכיוון הרכב, ודרך הזכוכית
השבורה של החלון הקדמי ראיתי לתדהמתי את אלביס יורד מתנודד
ממושב הנהג, מסתבר שמרקו המניאק היה מעסיק את אבא של אבי בכל
מיני הובלות תמורת אוכל וכמה גרושים. "זה הבן שלו, הבן של
אלביס..." נשמעו קולות מהקהל המתגודד סביב. "איפה הילד שלי?"
זעק אבא של אבי בקול מקפיא דם. פתאום הוטל שקט והקהל ניתז
לצדדים כמו פיני באולינג, מפנה את המקום לאלביס ואסונו.
אלביס התקדם לעבר בנו אחוז הדיבוק שהזיז את רגלו הימנית ללא
הרף וסחט דם מאפו המרוסק. ואז כשאבי הביט באביו על מכנסיו
הלבנים המוכתמים, וחולצתו הפתוחה שנראתה כמו סחבה מבריקה, הוא
חדל מלנוע וחיוך של שיניים שבורות הצטייר על פניו, חיוך של
נצחון,
אלביס כרע לידו ואמר, "אני מצטער ילד, מצטער על הכל, מעכשיו
הכל ישתנה, מבטיח.
"אני יודע אבא." ענה אבי.
כשהבטתי בהם נזכרתי כיצד ברוס-לי בסרטו הרביעי והאחרון
"הדרקון", שיצא לאחר מותו, מנפץ את חדר המראות של האן ומאלץ
אותו להתמודד מולו ללא השתקפויות מטעות...