הוא שמע אותה דוממת. הוא לא היה צריך להסתכל, זה היה בשקט בחדר
בו הייתה. דממת מוות. שום חפץ לא זז, שום תנועת גוף לא מורגשת.
אפשר היה לשמוע את הד הרוחות מתגלגל מהחלון בחדרה, ולא אותה.
אפשר היה לשמוע את תקתוק השעון. אני מצטער, אני צריך ללכת, הוא
חשב בכאב, אבל רגליו לא זזו מפתח הבית. הוא התקרב לדלת היציאה,
שם יד על ידית הדלת, אפילו מישש את המפתחות. אבל כלום לא עזר,
הוא לא יכול, פשוט לא יכול לצאת מהבית. ולא משנה שיש לו
התחייבויות אחרות. הוא נכנס בחזרה לסלון, והתיישב כבד על
הכורסה. הוא התנשם והתנשם, כמו צרור סחבות תקוע לבו בחזהו. היא
בכתה בכי חרישי, הוא שמע אותה עכשיו. היא עשתה ככל יכולתה
להחניק את הבכי, אך הוא שמע, את הנשיפות והשאיפות, הנשימות הלא
סדירות. אנקות הכאב החלושות קורעות הלב. הוא לא זז, ונדמה ששלג
יורד מבעד לחלון. ומוזיקה חרישית כמו מלמול של תינוק, מתגלגלת
חרש כבדה ואוורירית כאחד, כמו גלים המכים בחוף. היא נכנסה
לחדר, לסלון, כאילו לא קרה כלום. אבל היא לא הביטה בו. היא
ניגשה לאגרטל ושאלה חרש, אך ללא ענווה, אם לא עליו ללכת. כן,
הוא אמר, וניסה ללכוד את עיניה, אך היא לא הביטה בו לרגע. היא
חזרה לחדרה עם האגרטל, והוא הרגיש שלבו מכביד על רגליו. השמיים
היו בכסות ענני נוצה רבים, והוא שיער שזה מה שהטעה אותו, וגרם
לו לחשוב ששלג יורד. הוא מישש את צרור המפתחות, לא יכול להשאיר
אותה לבד. הוא ישב זמן רב דומם, כשהשקט נמהל במנגינה חרישית
מטפטף מחדרה. הוא קיבל נזיפה בטלפון על האיחור, ומלמל שהוא
בדרך. הזמן עבר בעצלתיים, וריח פרחים התפשט בדירה. תרדמה של
חרדה נפלה עליו, והוא נרדם בפנים חתומות, עם סימן אשמה על
מצחו, בעודו חש את העולם חג סביבו לאט-לאט, כאילו הוא יושב
בטבורה של קרוסלה אטית. העולם נע שקט וחרישי, והדירה הייתה
שקטה כאילו היא ריקה. מחוגי השעון הכו מקצב קצוב. רוחות נעו
וגלגלו שלכת על פני הרחובות. הטלפון הנייד צלצל, והוא ענה
בבהלה. "אתה מפוטר," נאמר לו, הוא קיבל זאת בהכנעה. ריח הפרחים
מילא את הדירה, והוא הלך אחריו כעיוור. היא שכבה דומם במיטתה,
ללא רוח חיים, והרוח מצליפה בווילון וגורמת לו להתעוות כמו
מתוך כאב ופניקה. בקצה החדר, כמו לרגליה, עמד כבד האגרטל
שלקחה, עשוי זכוכית כבדה כתומה. בתוכו היו פרחים שהפיצו ריח עז
ומתקתק. הפרחים היו שחורים, ודבורים עמלו לאבק אותם. |