אני ישראלי,
מה שאני רוצה,
מגיע לי,
כאן ועכשיו.
אני לא רואה אף אחד ממטר.
אני נוהג במכונית על הכביש, הבן אלף מלפני מאט, אני צופר לו,
חסר לו שלא יגביר מהירות.
ניידות שיטור אין בנמצא מספיק, אני יכול להרשות לעצמי.
גם אם יתנו לי דו"ח, אני מהעשירון העליון, האשכנזי, המזרחי,
אתן קצת כסף וימחקו לי את הדו"ח. גם אם לא, אפשר לחשוב כבר
איזה עונש צפוי לי.
אני מחפש חניה, הכל מלא, הנה מצאתי לי אחת.
ליד המקום שהחניתי עומד תמרור, חנייה לנכים.
אז מה, בואו נודה בכך, כולנו נכים, אם פיזית ואם רגשית, בממד
כזה או אחר.
איזה אדם שפוי היה גר במדינה שמוקפת מליוני שונאים ונשאר לגור
כאן חוץ מאתנו.
מזרח תיכון הזוי, בו בנים הורגים משפחתם בגלל שאינם תומכים
בדאע"ש.הבעיה היא שאין מספיק כסף, לניידות שיטור, לחינוך שווה,
ואין עוד הרבה.
אין גם כסף לשטיח הרעוע עליו אנשים בוחרים להתבכיין, שוכחים
שבאמתחתם כסף לתרום לקניית שטיח חדש.
אין מה לעשות לא כולם כמו רבין המנוח שבחר להתפטר בגלל אשתו או
כמו שמעון פרס זכרונו לברכה אשר תרם חצי ממשכורתו.
אני ישראלי, האומנם גם אתם?
לא ממש מזיז לי.
פעם היו אומרים שאני הישראלי המכוער, היום זאת כבר נורמה של
נחלת הרוב.
אני איראנופוב, שכחתי לציין יש לי פחד מדברים נוספים, אך הנושא
האיראני בראש מעייני, אז לא אכפת לי מה אתם חושבים עלי, אני
חייב לשרוד, תחת האיום האיראני.
אני ישראלי, לא מכוער.
אני פשוט אני, תחת מעטה האיום האיראני.
היום קיבלתי מתנה חדשה,
מראה,
אולי אם יהיה לי האומץ, אביט בדברים בדרך נוספת, ואנהג קצת
אחרת.