[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דניאל ש לוי
/
להיוולד מחדש

נועם פלד .
רווק תל אביבי מצוי, מחפש אחר שינוי.

מטר 85, עיניים ירוקות בוהקות שמאבדות את הקסם עם חלוף השנים.

שיער שחור שעובר קצת מאחוריי האוזניים והרבה חלומות לא
מוגשמים.
נועם, היום בן 30.

הוא חוגג 30 אביבים היום.
למרות שהחיים שלו אף פעם לא היו חגיגה כל כך גדולה.
תמיד הוא חי באשליה, שזאת רק ההתחלה.
הוא לא האמין שהזמן יעבור כל כך מהר.
בלי להשאיר דרך חזרה.

מאז ומתמיד, נועם חי בעולם דמיוני משלו.
תמיד ניסה להגשים את כל הפנטזיות שלו בדמיון, בזמן שהמציאות
עברה שינויים שהעדיף להתכחש להם.
הוא לא הפסיק לחלום, על הרגע שבו הכל הולך להשתנות עבורו
ולחכות, ליום שבו יממש את הפונטנציאל החבוי בתוכו ומכוסה מתחת
לשכבות גופו.

במקום לחיות, היה מחפש דרכי פעולה לחיים.
תכנן תוכניות, הציב לעצמו מטרות - שעד היום, עדיין תלויות
באוויר.
הוא חי בשגרה משעממת ומקובעת בחוקים והגבלות שכבלו אותו אליה.

הוא קם בכל בוקר ורק רצה לגמור את היום.
תמיד התחבא מחוץ למשחק החיים ושימש כדמות משנית, בזמן ששאר
האנשים בחייו, היו הגיבורים הראשיים.
הוא היה מוקף בחומות וחסימות נפשיות שחסמו בפניו את האושר.
עצרו אותו במקום ולא נתנו לו להתקדם.
חסמו בפניו הזדמנויות והסתירו את הכאב.
העמידו אותו במצבים בהם הרגיש בטוח, אבל לא שלם.

הוא נאבק ברצונות שלו ועשה הכול בשביל להסתיר את דמותו
האמיתית.
תמיד קיווה, שיצליח לשמור על התדמית המושלמת שניסה ליצור לעצמו
והעמיד פנים שאין דבר שיכול לערער את נפשו.
בכל פעם שהרגיש אנושי וחשוף, היה מתבודד ומסתגר לבדו.
בלי שאף אחד יראה אותו.

בכל יום מחדש, הצהיר,  ש"ממחר" הכל הולך להשתנות עבורו.
"ממחר", יתחיל לחיות ולנצל את הזמן שניתן לו על פניי כדור
הארץ.
"ממחר", ירגיש את החיים עוברים בתוכו ולוקחים אותו למקומות
גבוהים.
האנדרנלין יתחיל לזרום, העולם הולך לרעוד והשעמום יפוג
וייעלם.

אבל המחר לעולם לא הגיע - הוא נדחה בכל פעם מחדש.

הוא הרגיש כצועד לעבר עתיד ללא מטרה ובורח מ-עבר ללא היגיון.
כל דבר טוב שקרה לו, היה הופך לרע בעיניו.
כל רגש היה נידון לסילוק, כל אתגר היה נראה חסר סיכוי.
הוא וויתר על הכוח שלו ונתן לחיים שלו לעבור, מבלי לאזור את
האומץ ולשנות אותם, כפי שתמיד רצה לעשות.

אנשים האשימו אותו ואמרו, שהוא פשוט נהנה מכל המצב הזה שהוא
נמצא בו.
הרי אף אדם לא ממשיך עם הרגל או מעשה מסוים, אם הוא לא תורם לו
בצורה כלשהי, גם אם היא שלילית.
אם הוא היה רוצה לצאת מזה באמת, הוא  היה מצליח כבר מזמן.

היה לו קשה להודות בכך בפניי עצמו ובטח שלא להסכים עם כל מי
שביקר אותו.
אבל עמוק בתוכו, הוא ידע שהם צודקים.

זאת הייתה בסה"כ בריחה.
כל החיים שלו היו בריחה.

בריחה מהחיים.

היו לו חיים נפלאים - משפחה מקסימה, חברים שהקיפו אותו ללא
הפסקה, עבודה ותכונות אופי אידיאליות.
אבל הוא לא ראה את זה.

הפחד, שיתק אותו והפך אותו לעיוור עם עיניים רואות.
הוא תמיד רצה רק עוד ועוד ולא הסתפק בשומדבר מציאותי.
הוא פחד להיות מאושר והרגיש צורך להוכיח את עצמו כל הזמן.
הוא התמלא בספקות עצמיים וברגשות אשמה, למרות שלא עשה רע לאף
אחד. (חוץ מלעצמו כמובן, אבל זה לא עניין אותו)
הוא פחד להסתכן ולא להצליח, להתאמץ ולהראות ככשלון.
אז העדיף להכשיל את עצמו מראש, בלי לנסות בכלל.

כך, הצליח לברוח מהחיים והיה לו גיבוי.
הפחדים שלו, היו תירוץ הולם ומספק בשבילו - לוותר.
הם הגנו עליו מהתמודדות בפניי עצמו ומול העולם.

הרי זאת לא אשמתו שהעולם כל כך מפחיד, האנשים כל כך צבועים,
הסכנות כל כך צפויות.
זהו טבעו של עולם, זה "חזק" ממנו.
כך היה מסביר לעצמו ועוצר את הדמעות שנבלעו בתוך עיניו.

היום, הוא בן 30.
מוקף בחברים ומכרים.
כולם שמחים, מרוצים, רוקדים את החיים.
כל מי שנמצא סביבו, אוהב ומעריך אותו.
או לפחות מעמיד פנים שכך.

כל חייו, נועם התאמץ להשתלב, להתערבב, להיות חלק מכולם.
תמיד נלחם על אהבה של אנשים אחרים, למרות שידע שהם בכלל לא
שווים את זה.
הדבר היחידי שעניין אותו, עד לאותו יום, היה לקבל קצת חום
ואהבה, אשר נתנו לו הוכחה שהוא ראוי להם.

בין כל ההמולה הזאת, הוא עמד
         ולא הוציא מילה.
הוא זרק מבטים וחיוכים ממיסים לעבר כולם והעמיד פנים שאין
מאושר ממנו.
אף אחד לא ידע מה הוא באמת מרגיש שם בפנים.

הוא הרגיש מעין ערפול חושים, שגרם לו לאבד שיווי משקל.
הוא התיישב על הכסא הקטן שעמד בקצה החדר והתחיל להרגיש את העצב
חודר לתוכו.
מרעיל את וורידיו, זורם בין עורקיו.
עברה בתוכו צמרמורת שהרעידה את גופו וגרמה לו לחולשה ורצון
להתבודד.
עיניו היו נפולות, גופו כפוף קדימה וחיוכו קטן ומזויף משהיה אי
פעם בעבר.

הוא עצם את עיניו והקשיב בפעם הראשונה בחייו, לעצמו.
הוא הרגיש שהוא חייב לצאת משם.
לברוח כמה שיותר מהר, כמה שיותר רחוק.
הוא רצה ללכת למקום אחר.
בו יצליח להתחיל הכל מחדש.
בלי סטיגמות, בלי תובנות, בלי זכרונות.

הוא התנתק והתנהג כאילו העולם שייך רק לו.
אנשים דיברו אליו, אבל הוא לא הקשיב - רק צלל לתוך המחשבות
הפרטיות שלו.
הוא לא שמע כלום, לא אמר כלום, לא ראה דבר.

הוא פתח את דלת דירתו ותוך התעלמות מוחלטת מצעקות האורחים
הנדהמים, יצא ממנה כרוח סערה.

הדבר הבא שהוא זוכר, היו מילותיה של האחות בבית החולים שקראה
לאישה מסתורית להכנס לחדרו.
הוא לא זיהה אותה, אבל  הרגיש כאילו מכיר אותה שנים.

היא נכנסה לחדרו והיה נראה שכל צעד שלה מרעיד את לבו.
היא הייתה האישה היפה ביותר שראה מימיו .
הוא הסתכל בעינייה וראה דרכן פחד מלווה בהקלה עצומה.
משהו מעיק עליה ועומד לצאת החוצה, הוא חשב.
היא פתחה את פיה ואמרה לו בטון שברירי וחושש, שהוא היה מחוסר
הכרה כבר כמעט שבוע ימים.

ראשו כאב מרוב מאמץ להזכר מיהו ומאיפה הוא בא.
הוא לא זכר כלום והרגיש כאילו זכרונו נמחק.
עיניו היו חסרות הבעה וריקות ממשמעות.
הוא הרגיש כאילו נולד מחדש.

המילים של הבחורה המעורערת, חדרו לאוזניו
והזכרונות החלו להתעורר ולהופיע.
לקח לו קצת זמן, אך לבסוף הוא נזכר בכל הפרטים.
גם בקטנים ביותר.

הוא נזכר בשכונה הנטושה והמבודדת בה רץ בזמן בריחתו מהמציאות
המוכרות לעבר העתיד הלא ידוע.
בפעימות לבו החזקות, בהתנשפויות הבלתי פוסקות ובייאוש  שכמעט
גרם לו לחזור את כל הדרך שעבר בחזרה.

לפתע, ראה לפניו רוכבת אופניים עם פנים מוכרות.
זו הייתה הילדה ההיא שלמדה איתו בתיכון.
בר אלמוג קראו לה.
היה בה משהו שגרם לו להעריץ אותה, לרצות להיות כמוה.
הוא היה אובססיבי לגביה באותה תקופה, אבל היא, לא הייתה מודעת
לקיומו.

הוא רצה לעצור.
לדבר, לראות , להרגיש אותה.
הרגשות בלבלו וסחררו את ראשו.
הוא לא יכל לחשוב בהיגיון.

הוא אימץ את כוחותיו שהחלו להחלש והרגיש כאילו היה בתחרות נגד
עצמו.
הוא המשיך לרוץ והגביר את הקצב, בתקווה שהיא לא תספיק לראותו.
הוא לא ידע, שיש לו מה להפסיד.

בר לא הספיקה לעצור ופגעה עם הגלגל הקדמי בחלק מגופו.
בגלל המהירות הרבה בה רץ, המכה הייתה עוצמתית וחזקה.
נועם נפל והשתטח על הכביש.

לפניי שהספיק למצוא את המילים הנכונות ולעשות הכרות מחודשת,
עברה מכונית ופגעה בו.

הנהג היה שיכור ולא ראה שהשאיר מאחוריו אדם מעולף ומדמם.
למזלו, בר לקחה אותו לבית החולים, שם טיפלו בו ודאגו לו.
מאז, עבר סדרת טיפולים, בלעדיהם לא בטוח שהיה שורד.

האישה המסקרנת שנכנסה לחדרו קודם לכן, חייכה ונתנה לו את
ידה


"אני מצטערת" היא אמרה.
"שכחתי להציג את עצמי."

לאחר כמה דקות של בלבול, נועם הבין בדיוק מאיפה הוא מכיר
אותה.
זאת הייתה בר.
ממנה רצה לברוח ולהסתתר.

כעת, היא רואה אותו במצב הכי חלש שיכל להיות בו.
מחובר למכונות הנשמה ומחטים נוטפי דם, ללא שום יכולת לטפל
בעצמו.
תחילה, הוא היה מכוסה - ממשית לשם שינוי, בתחבושות וכיסויים
שהסתירו את השריטות והפצעים הגופניים והנפשיים שנגרמו לו.
עובדה זו, עודדה אותו מעט, אבל לא להרבה זמן.
הוא לא יכל להסתתר לנצח.

התחבושות הורדו מפניו ומגופו והוא נחשף פנימית וחיצונית.
לראשונה, נאלץ להתמודד עם חייו ללא עזרה רפואית או
פסיכולוגית.
הוא הבין - שאין לו מה להסתיר יותר.

בר אמרה לו שיש לו מזל גדול ולא נגרם לו נזק רציני
-לא משהו שכמה ניתוחים לא יכולים לסדר.
"זה היה נס משמיים" היא אמרה.
"יש לך מזל שנשארת בחיים"

המילים היו חזקות ופקחו את עיניו.
הן גרמו לו להסתכל על החיים בצורה אחרת ולהבין כמה הם חזקים
וחשובים.

מאותו רגע, הוא לא הפסיק לחשוב מה יכל לעשות אחרת.
מה יכל לשנות.
כיצד יכל לנצל את 30 שנות חיוו המבוזבזות בצורה טובה ומספקת
יותר -
אם רק הייתה ניתנת לו ההזדמנות...

הוא הבין, שמהרגע שיצא מבטן אמו והגיע לבית הוריו - במשך 30
שנה ועד היום, היה לו כוח עצום.
כוח עם יכולות  גדולות יותר משיכל אי פעם לדמיין.
הכוח הזה, היה עמוק בתוכו, אבל הוא בחר להתעלם ממנו.
הוא בחר לוותר עליו והיחיד שהפסיד מזה זה הוא בעצמו.

הוא התחיל להתגעגע לדברים שלא היו לו מעולם.
לילדות שפוספסה, לנעורים שבוזבזו בדאגות ותכנונים לגביי העתיד,

לחלומות שכמעט נגע בהם והפך אותם למציאות, אבל ברגע האחרון
וויתר עליהם בלי לחשוב פעמיים.

כל חיוו עברו לפניו והכאב הציף אותו.
איך יכל לבזבז את כל הזמן הזה לחינם? שאל את עצמו.
כיצד יכל לפספס כל כך הרבה הזדמנויות? כל כך הרבה חוויות? כל
כך הרבה רגעי אושר?
הרגשת הפספוס אכלה אותה מבפנים.

הוא ביקש מבר, שתשאיר אותו לבדו ופרץ בבכי.
דמעותיו שטפו את עיניו וביהרו את מחשבותיו.
כמו גשם שחודר דרך העננים ומחורר בהם חורים קטנים דרכם אפשר
לראות את מה שנמצא מעבר לשכבות המסתירות את האופק.

לבסוף הבין, שעליו לקחת החלטה.
החלטה שתשנה את חייו.
עליו לבחור ועליו לעשות זאת עכשיו, ללא שום דחייה נוספת.
כי כך, הוא לא מוכן להמשיך יותר.

              עמדו בפניו 2 אפשרויות:
                לגמור את חייו,
                 או להתחיל אותם


הוא עצם את עיניו וגיבש החלטה שהתבשלה במוחו כמו בתנור בוער.
הרגשות היו עזים וחזקים.

בלי ששם לב, שקע בשינה עמוקה וצלל לתוך החלומות.
בחלום, שהיה חזק ואמיתי מתמיד, הוא ראה אנשים לבושים בשחור,
בוכים עליו.
על המצבה היה רשום : "נועם פלד"
                            "מת, לפניי שהספיק לחיות"

הוא קם בבהלה ופקח את עיניו.
הוא ניגב את הדמעות שהתקבעו על לחייו, זקף את ראשו גבוה ככל
שיכל ויצא מחדרו.
כל גופו היה חבול וכואב, אבל זה לא עצר אותו.

אולי 30 שנים מחייו התבזבזו כלא היו, אבל הוא לא ייתן לזה
לקרות שוב.
לא בחיים האלו בכל אופן...









loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לא תנגב !




פרה
נביאים כתובים


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/10/16 20:00
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דניאל ש לוי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה