האמת היא שהוא היה בסביבה כל הזמן, לפחות מאז שמרגלית נולדה.
והוא נשאר לצידה גם בגן ואפילו בבית הספר כשכל הבנות בכיתה עשו
עליה חרם.

האלוהים של מרגלית פשוט היה שם ושתק בזמן שהיא כל כך רצתה בו.

פעם היא נזכרת, שאמא אמרה לה שהאלוהים הזה הוא לא רק שלה, 'הוא
של כולנו' ומרגלית חשבה שזה לא הגיוני, כי אם הוא היה של כולם
אז הוא היה מחלק את הצדק שווה בשווה. והיא לא חשבה שהאלוהים
הזה היה משהו מיוחד אם כך הם פני הדברים, אבל אם אמא אומרת אז
היא לפחות תעמיד פנים עבורה.

את יונתן היא הכירה דקה לפני סיום התיכון. חיוך ביישן, מילים
טובות וכיפה סרוגה על הראש.

הוא התאים לה, לאלוהים שלה ובוודאי שהתאים גם לאבא ואמא.

יונתן לא אמר מילה על אלוהים. עליו היה מדבר רק עם החברים בבית
הכנסת או מזכיר אותו במלמול לפני שאכל. מדי פעם היא היתה שואלת
אותו בשיחות על הדשא או על הספסל מול הישיבה, 'אם הוא נתקל בו
פעם, באלוהים הזה שלהם' ויונתן היה צוחק בשקט ואומר לה
'טיפשונת, שלא ישמעו אותך ככה מדברת'.

אחר כך הם התחתנו ומרגלית ציפתה שמבין כל האורחים לפחות אחד
יביא איתו את אלוהים, 'מה יש? שייתן איזו ברכה אם הוא בכלל
קיים'.

בסוף הלילה יונתן נכנס אחריה אל החדר, אחר כך כיבה את האור.
היא שכבה על המיטה הרכה בשמלה ארוכה שאת יופיה אף אחד מהם לא
ראה בחושך הגדול הזה. יונתן התקרב אליה, היא שמעה זאת בנשימתו
שהפכה מהירה יותר ויותר. אחר כך כיסה את גופה בסדין ארוך ונעים
ומתחת בלי שראה דבר, הרים את שמלתה מעלה גבוה, כמעט עד חזה.

מרגלית הסמיקה, 'אילו היה רואה את פניה' חשבה, 'ודאי לא היה
אוהב אותי באופן המיוחד שהיה מסתכל בי עד כה.'

יונתן הניח את ידיו על בטנה הבוערת והוריד אותן מטה לאט לאט עד
שהגיע אל תחתוניה. אחר כך משך אותם אל קרסוליה במהירות עד
ששחרר אותם מאחיזת רגליה.

מרגלית הרגישה שהעולם מתהפך עליה, מעולם לא חשה כה נבוכה לפני
כן. 'אלוהים' היא נזכרה בו פתאום, אילו היה כאן ודאי היה כועס
עליהם מאוד.

יונתן נשכב מעליה, מנסה להסיט את פניו מפניה. בחושך הגדול הזה
שהיה בינהם רק עיניה נצצו והוא נמשך אליהן כמו היה פרפר מהופנט
במעופו רגע לפני איזה קץ בלתי נמנע.

אחרי שהפשיל מעט את בגדיו התחתונים היא התכווצה מעט מכאב. אחר
כך נרגעה ונשכה מעט בשפתיה. יונתן התמיד בתנועותיו האיטיות
והיא חשבה שהרגשה שכזאת מעולם לא היא לא חשה לפני כן.

היא הביטה אל חלל החדר החשוך, דבר לא היה שם זולתו. יונתן
הגביר את תנועותיו, נשימתו הפכה מהירה עוד יותר. היא הניחה את
ידיה על גבו וציפורניה כמעט ננעצו בו. משהו בתווי פניה, היא
סברה, היה מקולקל בחושך הזה.  לסתותיה התרחקו האחת מהשניה, פיה
נפער גדול, עינייה התרחבו עד כלות ונשימתה כמעט נעתקה ממנה.

יונתן כמעט ועצר.
היא הורידה את ידיה נמוך יותר ודחקה בו עוד קצת. עכשיו
נשימותיה הפכו צרודות, מחוספסות, כמעט צעקה שכזאת.


בחלל השחור שמעליה עיניה הבחינו בצבע אחר משתנה. משהו בה התמלא
ומיד התרוקן.
"אלוהים אדירים" ברחה צעקה מגרונה, "אלוהים אדירים".