אדם צעיר שלא יודע את שמו
הולך במרחבים של הנפש בכביש הראשי
מכוניות חותכות דרכו, הוא לא מרגיש
רק הרוח נושבת באוזניו
צעדיו הולכים, הוא הולך, הדרך לא מסתיימת
איפה שהגן שם ניצב הפסל
על כל תפארת הגן ניצב המלך במלוא הדרו
מפזר גשם של תקוות על פני העוברים והשבים
הלילה מחלחל לתוך הנשמה, גם אני לא בא
אני עקוד במחשבות של תקווה על העולם שיכול היה להיות
או יהיה
אין לי איפה לעמוד מלבד באמצע הכביש,
מול כל המכוניות שחותכות דרכי,
אני איני זע
קול התנשמות על העצים ותפרחת יונים
צל שזולג כמו דבש אל מפתני הבתים
הרים ב-צל, הרים בשמש, הרים נישאים אל-על
מעל כל הגיאיות שבעולם, מעל הגיא הזה
בו אני עומד עם ענף עלים בידי
שואל לאן אפנה
כל הדברים כבר נעקרו, נופצו, לא נותרה משאלה
רק להניח לדברים, לנוע קדימה כמו מתוך חלום
כמו מתוך תקווה שמשהו ייפול מהשמיים,
יאיר את העולם הקפוא הזה. |
