אליפלט בא שוב משחייה וצלילה/ויקרא על אורות מספרון קבלה/וילך
אל אמו שכבסיה תולה/עם המים משקה הנודד ביהודים.
ויחשוב לרגעים על צבעים בשפה/תבניתם הקלה וישרה מה יפה/ויפרוש
ויטייל אל חורשה שעייפה/
ויתעה בין עלים שדמעה מורידים.
כששיחק בחולות נשמתו הוא עכר/איך הים צורתו בלשוננו זכר/בדיבור
הקדום התעמק, אף נזכר/שגליו נשיים, בתמיהה סוד סדים.
ותופיע בינות קרני שמש הדמות/השוטר השחור בקללה כי ימות/וישקע
בעולם החשוך אין כמות/ויישנה תדמיתו בובת עץ וזרדים.  
נחום תקום עצל, בובת עץ שכמותך
הנה שעון צלצל, לך רוץ לעבודתך.
בנעורי הורתו היא יצאה בבקרים/מתרוצצת בין אינסוף דשאים
אדירים/ותקטוף לה פירות סגלגלים ששרים/ותחלק לידידים, גם תצחק
כילדים.
היא חולת הסרטן המזמרה מבטנה/אל גובהי השמיים כשתם
אובדנה/ותכין היא מכתב שנרטב מעינה/
חיוכי האלים לה בטבע מודים.
כשעברה אל העיר, הפנים מתקשים/ותראה שזרים עוד כל
הברנשים/מפלצות שם קופצות מt.v. לכבישים/ כקסמים אט נמוגו
זמנים מיוחדים.
וימלאו החמסין אז עוצמות מאפילות/שככלי תקשורתי התחושות בן
כלות/רמזורים שלגונים מתארכים כמו מקלות/ונערים בין אוזלת
משמעות נאבדים.
נחום תקום עצל, בובת עץ שכמותך
הנה שעון צלצל, לך רוץ לעבודתך.
משטרה כפשיסט מגיעה עם עזרה/בכחול שתאותת יש אימה מנוכרה/האדום
ברמזור הוא דממה שקדרה/
הירוק הוא אישים מתחברים נחמדים.
אמבולנס רק דהר ויזעק בבריחה/בין עוטפי התחבושת לגאול
מטביחה/ויכניס צמר גפן, פיסונת לחה/
ויסתום לחברה בה פצעון שהאדים.
מגני הדויד סיבובם הם נעים/ניצתים למרומים על ראשים
משתגעים/סיוטים נושנים בם פורצים מתבקעים/חיש עולים לבסיסים
דקיקים מופרדים.
כשהגענו אל סוף הרמות ברקיעים/שמילת הסירוב הפשוטה שם
תרעים/פרצופים מוקפאים מצל נר שמנעים/ וקריסטלים זזים על מוחנו
צמודים.
נחום תקום עצל, בובת עץ שכמותך
הנה שעון צלצל, לך רוץ לעבודתך.