כמו שאתה כבר הבנת, אני קצת דפוק במוח. זה לא שאני מופרע או
משוגע, פשוט המחשבות לא רוצות לשבת במקום. זה כמו משחק הכיסאות
בו עשר מחשבות חגות סביב תשעה כיסאות ואחת נשארת בחוץ, ולא רק
זה, הן גם מחליפות מקומות. כל חודש אני צריך להשיג לי כדורים
חדשים. אתה יודע שאני מעשן? אז כן, אני מעשן, וכבר הרבה שנים,
ולא קל להתרוצץ ממקום למקום. אבל צריך. אני הולך לבית-המרקחת
או קופת החולים ומשגע את הרופאים והרוקחים. אין ברירה, אדם
צריך להיאבק על התרופות שלו, במדינה הזו צריך להילחם על מה
שמגיע לך, תזכור את זה. זה לא כמו שהם מנסים להראות בתקשורת
ובמכתבים הצבעוניים עם המעטפות המשוכללות שהם באים לקראתך.
כשהם רוצים ממך משהו, אתה מלך. כשאתה רוצה מה שמגיע לך, אתה
מצורע, ושווא פחות מכלב. אבל כל זה לא חדש, לא לי ולא לך. לא
אמרו "ארץ אוכלת יושביה"? אז אמרו, ולא סתם אמרו. הרי נאמר
ש-כל מילה בתנ"ך וכל פסוק הוא סימן ואזהרה. אז אני ככה מתעורר
בבוקר ובולע את הכדור, שפעם היה כדורים. לא חשוב העניין הזה.
ואם אני מטומטם במיוחד, כלומר יש מעט מאוד כיסאות למחשבות
והרבה נשארות בחוץ, יש לי כדור למקרה חירום. אני אומר לך "מקרה
חירום" אבל מקרה חירום כזה קורה כמעט כל יום. אמרו שאני
סכיזופרן, אבל לכל אחד עם בעיה בראש אומרים את זה. בעצם אפ'חד
לא יודע מה זה בכלל סכיזופרן. זו מן מילה כזו שמשתמשים כשיש
לאיש משהו מוזר בראש ואין לו מילה אחרת להגדיר, אז אומרים
סכיזופרן. זה לא פיצול אישיות. אם זה היה פיצול אישיות, היו
קוראים לזה פיצול אישיות, אבל זה לא. לפעמים, בעיקר אחרי
אלכוהול, יש מעט כיסאות, מעט מדי. לי זה נדמה כאילו זה בסדר,
אבל אחרי יומיים מהשתייה מישהו גונב את הכיסאות. המחשבות
קיימות, אבל אין להן איפה לשבת. לכן הן מסולקות בבושת פנים אל
קצוות החדר, המוח, שם הן נחבאות ומחכות שיתפנו כיסאות. עכשיו
אני אגיד לך משהו - הייתי בסדר גמור עד שהלעיטו אותי בסמים. לא
רק סמים, גם מרקחות מוות של צמחים וכימיקלים. למען האמת אני
חושב שאני בכלל לא סכיזופרן כמו שרצו שאחשוב, אלא נפגע סמים.
כל זה בחסותה האדיבה של מערכת החינוך בכפר הנוער בן-שמן. צמוד
לחדר שלי, מעבר לקיר, שמו עבריינים מטומטמים, מקום להתאכסן בו
בזמן בגרויות. הם בכלל לא היו חלק, לא מהקבוצה, ולא מהכפר. הם
היו אורחים. מישהו ומישהם שילמו טוב-טוב להנהלת הכפר כדי
שיסכימו להכניס עשבים שוטים אל החממה שלנו. למישהו ומישהם
בהנהלת הכפר היה כסף לקנות רהיטים חדשים לבית, אני קיבלתי בלא
יודעין הרעלות סמים, ונדפקתי לכל החיים, לפחות עד כה. זה מזכיר
לי, לא אמרנו "ארץ אוכלת יושביה"? בטח שאמרנו, זה כתוב, ועוד
בבהירות, ולא חסר מי שיוכיח את המילים.  

אני משתמש בחומרי בערה כדי לשרוף את הזעם שלי, אבל הוא רק
מתלהט. בכפר הרצח בן-שמן ניסו להרוג אותי, אבל יצאתי חי. חזרתי
מטורף והוזה לבית בירושלים, וניסיתי לברר מה לא בסדר אצלי.
שפכו לתוכי סמים כמו לסליק, וכל דבר שהיה אמור להיות ברור
ומובן מאליו, הפך למסכת קשיים. אני עישנתי סיגריות פשוטות ולא
ידעתי שאני בקריז חזק. הלב שלי היה רעב כמו חור שחור, והדם שלי
היה צמא כמו חלודה יבשה, וכל התקוות הלכו והתרחקו ממני. הפכתי
גורילה של סקס ואלימות, וכל דבר קטן הדליק אותי בזעם. המחשבות
השתוללו בכאוס מוחלט עד שהשביתו לי את המוח. לא יכולתי לעשות
כלום, רק לשבת במיטה ולהסתכל על הקירות, ולעשן הרבה סיגריות
פשוטות, כשאני מתהלך לפעמים כמו זומבי ברחובות עם בגדים שנראים
מגוחכים לעיר, ואנשים מסתכלים עליי וצוחקים. כולי חרדה ממי
שידבר אליי וינסה להתלבש עליי. לא איש רע, לא עבריין, אבל
מרגיש כמו אחד, כי כולם הסתכלו עליי ככה. אני זוכר את השיחות
הטעונות עם העובדת הסוציאלית והעבודות שעבדתי בהן כמו נכה.
לילות רדופים שנראים כמו סרט אימה, וימים ריקים שנמצץ מהם כל
שמץ של משמעות. אני זוכר ולא שוכח איך בגיהינום שלי הטיפו לי
מוסר, ונתנו לי להרגיש שאני לא בסדר באשמתי. אמרו לי העובדים
הסוציאליים שאני צריך להסתיר את המחלה, ולתפקד נורמלי. לא
יכולתי לא זה ולא זה, וזה גרם לי להתבייש. בלב רעב למשמעות
ותוכן רגשי, התאהבתי שוב ושוב בכל מי שהייתה טובה אליי. זו אחר
זו הן הלכו וריסקו את לבי. ובאחר-צהריים אחד של שיכרות היא
באה, ואני הייתי שיכור מטומטם מהתחת. היא לא הבינה למה אני לא
פותח לה את הדלת, ורציתי לבכות, וליילל, תבואי בעוד שבוע,
תבואי ביום אחר. אבל פחדתי שהיא תתעקש שאכניס אותה, ודברים
רעים יקרו. וויתרתי על הידידה הכי טובה שלי מהפחד לפגוע בה.
נשארתי לבדי עם המילים.