בלילה אני לא זז מ-פה. אני עומד באותה הנקודה, באותו גן, ומביט
סביבי על כל מה שנמצא סביבי. לפעמים מגיעה לכאן ילדה, בעצם
נערה, ויושבת על המגלשה. היא מעשנת ומסתכלת סביבה. לפעמים היא
שולפת סמרטפון ומדברת עם מישהו או מישהי, או שולחת הודעות, או
גולשת. היא רואה איזה סרטון קצר, וצוחקת, ואז מחזירה את
הסמרטפון לכיס ומדברת לעצמה בקול שקט. היא אומרת שהם לא
מבינים, והם טיפשים, ולכן היא צריכה לעבוד עליהם ולשקר. ואז
היא מחייכת חיוך של בוז, ושואפת מהסיגריה בחוזקה. ואז מגיע איש
אחד. היא מתכווצת בפחד, והוא עומד ומביט בה. לא זז. גם היא
מביטה בו, והוא מביט בה זמן בלי לדבר ובלי להתקרב. אני מרגיש
שהיא מתוחה. ואז האיש פשוט מסתובב וממשיך ללכת, והיא נרגעת.
היא קמה, מביטה בי, יושבת על הספסל לידי. לא רחוק מאיתנו
עוברות מכוניות בכביש הראשי. היא מסתכלת סביבה, ומתעסקת שוב
בסמרטפון. אני מבחין שהיא צופה בפורנו, אבל בלי ווליום. היא
עוקבת באדישות אחר הפעילות המינית בצג, ושואפת מהסיגריה. קולות
של שתי בחורות נשמעים ממעלה השביל, מתקרבים אליה. היא מכבה את
הסרט ומנגנת במכשיר מוזיקה. הקולות שלהן הופכים שקטים יותר,
והן מאטות כשהן מתקרבות. "איזה שיר יפה!" שואגת אחת, והשנייה
נראית שיכורה, מחייכת חיוך עקום ומגלגלת את עיניה. ואז הן
ממשיכות ללכת ולקשקש ביניהן, כשהיא עוקבת אחריהן במבטה, וכשהן
נעלמות היא קמה והולכת משם. לרגעים ארוכים אני לבד, עומד בצד
הגן, ושומע את המכוניות דוהרות בכביש. ואז נשמע קול של איש זקן
מתקרב. הוא מדדה על מקל וממלמל לעצמו. הוא צולע, וגבו עקום,
אבל חזותו מכובדת. בגדיו נקיים ונעליו מצוחצחות. אפילו המקל
שלו נראה יקר. "לא יכולות להסיע אותך, לא יכולות..." הוא מחקה
קולות של נשים ששמע, ורוטן בזעם ותסכול. "נראה מי יוריש לכן
משהו!" הוא זועק בתרועת ניצחון נואשת, ונאבק עם המקל להמשיך
ללכת. הוא נעלם רוטן ונרגז, ואני מביט על בית המגורים בגבעה
ממול. באחד החלונות האור כבה. באחר הוא נדלק כמעט רגע לאחר
מכן. במקום בו אני עומד, אני מטיל אור על חתיכת שביל ועל ספסל.
כזה אני, אחד מפנסי הגן.