העגילים שלה היו מושלמים על הפנים היפות שלה. היא הביטה בי
בשמץ חיוך כיודעת סוד, ולקחה את התיק. בדקה ש-כל מה שצריך נמצא
בתיק, ושלפה את צרור המפתחות הקטן. "אז תשמור על עצמך," היא
אמרה, יצאה את הדלת ונעלה אחריה. ישבתי במיטה קפוא ושקט
והרגשתי שאני נלכד בזמן. לקחתי את שלט הסטראו מעם השולחן,
ושמתי מוזיקה. אישה יקרה מאוד בשם שרה ברייטמן שרה אופרה
פופולרית ובלדות כאב עדינות, ואני התחפרתי במיטה. הסתיו היה
כבר כאן, ואנשים דיווחו על גשם קצר ודק במקומות מסוימים. גם
אני רציתי לראות ולהרגיש גשם, אבל לכאן הוא עדיין לא הגיע, או
שפספסתי אותו. המזגן עדיין היה מכוון לקירור, כי הימים עדיין
היו קצת חמים. אבל הייתה התקררות במזג-האוויר שהביאה הקלה.
מזגתי מעט קולה לכוס, ושתיתי. ואז מילאתי את הכוס פעמיים עד
הסוף, ושתיתי. היא אישה טובה, עם פנים עדינות ורכות, ועיניים
טובות. לא מדברת הרבה, אבל יודעת הרבה, רואים בעיניה. יש לה
עניינים, יוצאת בשקט מהבית ומתנהלת בחוץ בחינניות ויעילות.
אף-אחד לא מבין מה היא עושה עם אחד כמוני. גם אני לא מבין.
הורדתי את הבגדים כמעט בייסורים, ונכנסתי למקלחת של מים
פושרים. גופי הזדקן והפך כבד, ותנועותיי כבר לא גמישות. לפחות
נפל בחלקי החסד להזדקן, במקום למות צעיר באחד מצמתי האימה
בחיי. עמדתי ניצב תחת המים שזרמו מצינור הטוש בקיר מעליי,
עמדתי כמו פסל, עם פנים חתומות, והמים יורדים עליי ושוטפים
אותי. לא חמים ולא קרים. חפפתי את הראש באטיות, והסתבנתי,
ושטפתי הפנים בסבון. יצאתי כמו אחד שיצא מבריכה מהבילה ציבורית
של זיעת גוף. מדדה בנעלי הבית מגומי, ומנגב את גופי במגושם
במגבת, שלא הייתה חדשה מהכביסה, אבל הייתה יבשה. אני זכרתי
לרגע את הרגעים לפני שנים שמוחי היה עקוד, קפוא בריק גדול של
עולמות עליונים, והרס מחשבה בסיסית. זה עבר, והשתדלתי לא לחשוב
על זה. אני זוכר שחשבתי והגעתי למסקנה שהחיים הם כמו מנגינה,
ומי שלא שומע את המנגינה, הופך לנציב מלח. לבשתי תחתוני בוקסר,
ועמדתי במרפסת הסגורה כשאני מעשן ומביט על העיר. מ-פה רואים רק
כמה בתים נמוכי קומות, גנים מוזנחים וכבישי אספלט סדוקים. העיר
באזור זה נראית כמתנמנמת את שעת אחר-הצהריים המאוחרות. השמש
נוטה לרדת בין ההרים, והצללים מתארכים. האוויר מעט עכור, אבל
עשיר ורענן. סיימתי שלושה סיגריות, ורפרפתי עם עיניי על מדף
הספרים. אז פניתי בחשש ופתחתי את מגירת הבשמים שלה, והרחתי
אותם בזה אחר זה. נעים היה להריח את הריחות. נעים היה לקשר כל
ריח עם מצב כלשהו בו היא הייתה נמצאת, איתי או בלעדיי. יש בושם
של ערב נעים מול הטלוויזיה, יש בושם של מעשה אהבה, ובושם של
שינה, ובושם שלאחר מקלחת. יש בושם אפילו לעבודות יומיומיות
בבית, ובושם כשהיא נפגשת עם מכרים, ובושם ליציאות מהבית. כולם
היו אווריריים, עם ריח עשיר ורענן, אבל כל אחד הכיל רמז ריח
אחר, של תפוז, של מנטה, של אפרסקים, של ריח המקלחת לאחר רחצה,
וכיוצא בזה. הנחתי לזה. העברתי עיניי על חדר השינה שלנו,
נכנסתי לסלון, ונטלתי את הכיפה מעם השידה. קראתי חרש שלושה
פרקי תהלים, באטיות, כמעט בתחושה ניטרלית, והנחתי את הספר הקטן
במקומו. החזרתי את הכיפה למקומה, שתיתי כוס קולה שלמה, וישבתי
בכורסה. את שאר הערב העברתי בצפייה שקטה בטלוויזיה של תכניות
ישנות.

שמעתי אותה נכנסת. ישנתי שינה קלה מול הטלוויזיה. היא נשקה לי
על הרקה, והניחה יד עדינה על כתפי. חסרה הייתה לי השירה של שרה
ברייטמן, אבל לא שמתי לב מתי הדיסק נגמר. היא פנתה להסיר את
האיפור ואת התכשיטים, ולהחליף בגדים, ואני ניסיתי לסדר לי קפה
חלש ומתוק. היא נכנסה למיטה ועיינה בספר, ואני שאפתי כמה
סיגריות. כשפניתי אליה היא כבר נרדמה, משקפי הקריאה שלה היו
מונחים על השידה הקטנה לצד המיטה. לקחתי חולצה שלה איתה באה,
והסנפתי אותה אל תוך נחיריי. היה בה ריח של בושם גברי, ריח שמן
מכונות ואורן. כיסיתי אותה היטב, והיא נעה בפינוק במיטה כמו
מתוך שינה, ונרדמה שוב מיד. מזגתי לי מעט וודקה מעם המקרר,
והתמסרתי בעונג לתחושת הסחרחורת הקלה.