מצב-רוח שקט-שקט בלי פינק-פלויד ברקע
היא מצביעה השמימה ואני רואה דם
"כל יום השמש נטבחת על-ידי כיתת יורים,"
היא אומרת, ואני נשאר תמה
"הרי זו שעת השקיעה הגדולה," היא אומרת,
"בה השמש פצועה, מדממת, נאבקת על חייה,
שוקעת לתוך אופק המוות,"
"ואני," היא אומרת ומפזרת שיערה לרוח,
"טועה במחשכים שהשמש משאירה אחריה,"
אני פוסע איתה ברחובות המחשיכים,
צעדינו מהדהדים מבתי האבן הנוטים ליפול
היא מזמינה אותי לישון בחדרה בלי להביט בי,
ואנו פוסעים אל דלת הפלדה,
שעציץ קטן וירוק צמא על מפתנו
"פה אנחנו נכנסים," היא אומרת,
ואני עומד בבית קטן ומבולגן,
עם ציורים זולים תלויים על הכתלים,
וריח מחנק כבד
היא מאווררת את הבית,
ומזמינה אותי לנוח על מיטתה
שם היא פורמת את כפתורי חולצתי,
וטומנת את ראשה בחזי
הרי היא משייכת אותי אליה, אני חושב,
היא מנשקת לי את החזה,
ואני שומט ראשי אחור בהכנעה.