אז הימים עוברים בלי משהו רציני
אני מתפתח לכיוונים לא רצויים
הכול מוטל על הרצפה, ואני מוטל על הספה
אין לי כוח להגיש לשפתיי כוס שתייה
היא אומרת שיהיה בסדר, אני לא מאמין
יש יותר מדי צרות באופק, מתבלבלים בכיוונים
הסרטן שלה מכרסם אותה, ולי לא אכפת
לה אכפת אם כתבתי היום עוד שיר נחמד
כשאני יושב בפינה, וראשי שמוט לאחור
אין לאן ללכת, לא רואים את האור
מבלה יותר מדי בברים אפלוליים
משגל גברים ונשים, וחושב שאלו הם החיים
כשאת באה, אני לא לבד
מנחם אותך בגופי, נותן לך כוח מאצלי
ואת אומרת "אם משהו יישבר, אל תתייאש"
יותר מדי גברים ונשים מתו כשחיפשו את האמת
הסרטן שלך מפעפע כמו בועות אוויר
הוא אוכל לי את הנשמה, כשם שהוא אוכל לך את הגוף
אני לא רוצה, אני לא יכול, לאהוב אותך יותר מדי
הייתי נותן לך את חיי.

אני זוכר את ברוקלין, בשבתות
היא הייתה יושבת ומספרת לי אגדות
היו לה רגליים עם זיפי שיער קטנטנים
הייתי מעביר עליהם את האצבעות, וזה עשה לה נעים
הייתי שותה הרבה פטל מתוק,
עם הרבה סירופ והרבה סוכר
והיא הייתה מורחת את נתזי המשקה בשפתיי בנשיקה
אומרת שיש לי לשון מתוקה
אני זוכר את ברוקלין, ועכשיו היא אישה זקנה
כבר לא מדברת, כבר לא מגיבה
פעם היא הייתה אישה יפה.