הגברבר השמן טלטל את השומנים שלו לאורך הרחוב כשהוא הולך
בתנועות ריקוד ומאזין לסמרטפון שלו דרך אזניות על חוט. יוכבד
עקבה אחריו דרך החלון בחדרה ומאוד התלהבה מאיך שהוא שם זין על
הכול, משמחת החיים שלו והביטחון העצמי שדווקא היה חסר גאווה.
היא הסתכלה עליו עם חיוך גדול מרוח לה כמו ציור של ג'וקר,
עינייה נצצו, והיא לא שמה לב איך היא אוחזת בשולי החלון בכוח
עד שציפורניה כמעט נסדקו. מחלון אחר, דווקא סמוך מאוד, עקבה
אחרי אותו איש, חמוטל, שדווקא לא מצא חן בעיניה הסטייל של אותו
גברבר. היא שאפה מהסיגריה והביטה בו בעיניים קטנות וציניות,
מתחה את שולי שפתיה בבוז, והרימה את גבותיה המסודרות בתמיהה.
היא חשבה שהוא אפס מאופס מעופף, ואולי הוא על חומר, ובכלל הוא
אידיוט קטן.

אני ישבתי בחדר שלי על השטיח ושיחקתי קלפים עם עצמי, שיחקתי
סוליטר. פעמיים בכל חיי באינספור משחקים, הצלחתי לנצח את המשחק
עד הסוף, ולא היו לי אשליות שאני אצליח הפעם בפעם השלישית. הרי
זה משחק של צוענים, ואני בכלל באתי מבגדד ובבל. מצאו חן בעיניי
ציורי הפרחים על הקלפים, אלה לא היו קלפים תקניים מבחינת
העיצוב, אלא היו בהם עיטורים של פרחים צבעוניים, וגם
בשחור-לבן, וגם רשומים בעט דק עם סלסולים וחתימות בקצוות. כן,
היו חתימות לקלפים של מי שעיצב אותם, והצלחתי לזהות לפחות ארבע
חתימות שונות על סוגי קלפים שונים, אבל אולי היו עוד.

חמוטל התקשרה אליי ושאלה אותי אם אני מוכן לשטוף לה את הבית
תמורת שלושים שקל לשעה, אבל שאני אעשה את זה תוך עשר דקות, כי
"אין לי את כל היום." יוכבד התקשרה אליי וסיפרה לי על איזה
קליפ שהיא מאוד התלהבה ממנו, ומסרה ששלחה לי לינק במייל. אני
מזיין את שתי הנשים האלה לפעמים כשמתחשק לי ולהן, אחת קרח ואחת
אש.

עכביש
אכלתי את העכביש הזה. מיקה נתנה לי את העכביש לאכול, כי היא
אמרה שאני כמו עכביש, טווה קורים ומחכה באינסוף סבלנות לטרף.
לא אהבתי שהיא משווה אותי לעכביש, אבל חשבתי שהיא די צודקת, אם
רואים אותי באור מסוים. אבל כמו שאמר טוני מונטנה - "מעולם לא
דפקתי את מי שזה לא הגיע לו." מזגתי לי יין אדום צונן,
והתמרחתי על הספה הרכה ועל השטיח העבה, ושמעתי את המלמולים של
לאונרד כהן. כאות כבוד לחברותה של מיקה ומסירותה, גם אם
מסירותה אינה עיוורת, אכלתי את העכביש כמו שציפתה ממני. היה לו
טעם של קקאו וקרמל, ויין, והוא ירד כבד בגרון. הוא היה עשוי
משוקולד שהתפאר שהוא שוקולד מובחר, אבל היה שוקולד מסוג ירוד
ביותר, של מומחים בגרוש. שטפתי את הטעם עם היין, והסתובבתי
בסלון מקיר לקיר כשאני מעשן ומקשיב ללאונרד ברקע, ומרגיש כאילו
אני דופק את הראש שלי מקיר לקיר, כמו כדור בין שני מחבטי
פינג-פונג. הייתי רעב (לא לאוכל), שיכור ומתוסכל, וגם זקוק
לאהבה, כמה שזה נשמע מעורר רחמים.

אנשים שמחים
עברת אותי, עברת, עברת... הוא חשב במרירות בעודו יושב על
האסלה. אין לי רגל ויד... סתם, סתם הוא ישב על האסלה, הוא לא
היה צריך לחרבן. אבל בכל זאת הוא ישב עם תחת חשוף למים למטה,
כי לא מצא דרך אחרת לשבת על האסלה. תאריכים, תאריכים, אני לא
זוכר... הוא מלמל בין לבין כשהוא תופס בראשו, מליט פניו, מגלגל
את עיניו. אני חושב שאני אסע רחוק מ-פה... למרפסת. והוא משך על
עצמו את מכנסיו, ויצא למרפסת לעשן סיגריה. אני חושב שאני רואה
את הירח... הוא חשב מסטול, ואז ציין לעצמו שהוא אכן רואה את
הירח. לפחות משהו מסתדר. האם הירח רואה אותי? מסופקני... הוא
כיבה את הסיגריה וישב בנוף העירוני שלו - כתלים, ותמונות,
שולחן, כיסאות ומיטה, שידה, ספרים... טלוויזיה שלא עובדת. אני
חושב שאני אמצא לי תחביב, הוא חשב ביגון קודר. אולי אצייר על
הסדינים ציורים כשאני נח בתוכם... והוא התחיל לבכות. די לך
תינוק בכיין, הייה לוחם אמיץ, צא גאה אל החיים, ותכבוש אותם
בסערה. הוא הכין לו כוס תה, ועשה סערה בכוס תה. כן, אכן סערה
בכוס תה זו הייתה, לאף-אחד לא אכפת מאיזה זקן שמרחם על עצמו.
ובעצם למה, אם יש כל-כך הרבה אנשים, עם כל-כך הרבה צרות. טוב,
נדבר לעצמנו, ואולי זה יעזור.

הוא נרדם, וזו הייתה השינה הטובה ביותר שלו מזה זמן רב. התה
התקרר על השולחן, הירח צלל לקראת הזריחה, אנשים קמו ואמרו
תודה, וכשהתעורר שכח על מה הייתה ההמולה. בוקר טוב.  

כדי להעריך
עברו שבעים שעות מאז שהיא הלכה, וכבר אני מטפס על הקירות. אין
לי מה לעשות. בבית הזה אין טלוויזיה, מבחירה, ואני לא מצליח
לקלוט רדיו מספיק טוב. אין לי חשק לקרוא, ואין לי חשק לכתוב,
אז אני שומע כל היום דיסקים. תוך כדי אני מטייל למטבח,
למרפסת... שואף סיגריה בחלון, לוגם משקה. מכין משהו קל לאכול.
בולע כדורים ו-וויטמינים. אני מרגיש עייף ואין לי כוח, וזה
אולי מוזר או משונה, כי אני כמעט לא עושה כלום. כשהיא הייתה פה
עשיתי הרבה יותר והיה לי יותר כוח. אני צריך להתמקד במילים,
אולי אנסה לכתוב איזה שיר. אני כותב אותו על דף, ולא מצליח,
אני מרגיש כמו טיפש. אז אני פונה למחשב וכותב את זה -

ימים משונים ערפליים מהדהדים בתהודה בתוך ראשי
שכחה של מוות מעצמי
והיקום דופק כמו חור שחור מקצב של תוף,
אין לי מנוחה אפילו בחלומות
הם באים והולכים ימי שכחה,
ואני כמו בעין הסערה
מייחל לחופש שנוכחותך נותנת לי
אבל אין כזה כשהעצב דופק על חלוני
איבדתי את התקווה שתחזרי,
שום-דבר לא יחזור להיות כמו פעם,
גם לא אני
יקומים שלמים מתנפצים בתוך עיניי ומתים
אני נרדם בעודי ער,
ואין מושיע ואין שומר.

אני נהנה לכתוב שירים, למרות שזה דורש יותר ריכוז. אחרי הכול
צריך להכניס כל-כך הרבה, לכל-כך מעט מילים. אבל את השיר אני
שומר במחשב בקובץ אקראי שכבר נפתח בעבר, ולא יודע אם אזכור
אותו יותר מאוחר. כל מה שאני רוצה עכשיו זה לשתות קפה עם
סיגריה. יש אנשים שרוצים להעפיל לאיזה הר תלול, יש כאלה שרוצים
פשוט להמשיך לנשום, בין לבין אני רוצה קפה, וסיגריה. זו נראית
בקשה צנועה, אבל יש צנועות ממנה. יש שרוצים בסך-הכול כוס מים,
אפילו לא קרים, להרוות את צימאונם. בשבילם זה הרבה, כי לפעמים
זה ההבדל בין חיים למוות. אני מאשר שאני קיים, עדיין, בעוד
איזה שיר, שירה, ומחפש את הדרך, שלעתים היא פתלתלה, להכין לי
את כוס הקפה. לא תמיד המוח והגוף מוכנים לפעולה הזו, של להכין
קפה, ואני מוצא את עצמי רוקד ומתפתל בייסורים בזמן הכנת הקפה,
עד שהקפה מוכן. וכשהוא מוכן אני פשוט שותה אותו, כמו מיץ פטל
חם. אני יודע שאני סתם בכיין והיא תחזור באחד מהימים הקרובים,
אבל לפעמים נחמד לי לדמיין שאני מסכן יותר ממה שאני באמת, כדי
שאכתוב את זה, וכשאגמור לכתוב אומר תודה שהמצב הרבה יותר טוב.