היא דפקה אצלי בבית, בדלת, ואני לא יכולתי לענות, הייתי יישן.
אני לא בטוח מי זו הייתה, אולי הפאם פאטאל, או בת הגלים. רוב
הסיכויים הכמעט מוחלטים שזו הייתה אחת מהן. אני לא יודע מה היה
קורה אם הייתי ער. אני לא ממש רוצה לראות אותן, אבל אני עדיין
אוהב אותן, טיפה. אולי זה לא לטובתי. כן, כי נשים כמו בסקס
סוחרות גם באהבה. נשים מתלוננות על זה ואומרות שזה לא פייר,
וכל זה, ומציגות את הגבר כמנאייק למרות שהן מתות עליו, אבל
נשים עושות את זה לגברים כל הזמן, עד העצם, ומשום-מה זה לא
מקובל שגבר יילל שנשים מנצלות את האהבה שלו. כאילו, תגיד תודה
שהיא נותנת לך בכלל לאהוב אותה. כאילו הוא לא שווה יותר מזה.

אז אני לא רציתי שהן יבואו, אף-אחת מהן. וגם הם הכוונות שלהן
תמיד היו טובות, באופן כללי, הן עשו הרבה נזק. שני-הן הורידו
אותי על הברכיים, נפשית ושכלית. הגעתי כמעט לפשיטת רגל. לא
מבחינה כלכלית. אז אני לא רציתי. אבל אחת מהן ישבה בתוך
המכונית לא רחוק מהבית שלי, והביטה לחלון שלי כשאני עמדתי שם
לעשן, בגלל המזגן. היא עוד שיחקה משחק קטן, כי היא לא רצתה
שאזהה אותה, ולא הורידה את משקפי השמש הגדולות הכסופות, למרות
שהשמש הייתה בצד השני. ידעתי שהיא מכירה אותי, וידעתי שאני
מכיר אותה, אבל לא ידעתי מי מהן זו, הן די דומות. גם שנים לא
ראיתי אף-אחת מהן, גם לא בתמונות. סיימתי את הסיגריה במהירות,
התעצבנתי על המשחק הזה, וידעתי שהיא תבוא אליי, מי מהן שלא
תהיה. אבל היא לא באה, לפחות לא מיד. גם ההורוסקופ אמר לי
שיבקרו אותי, ויהיה דיבור טעון במחשבות ולבטים, ואולי גם
רגשות. אבל היא לא באה, ואני הייתי עייף, המכונית כבר לא הייתה
בחוץ, ואני הלכתי לישון. וכשישנתי היא החליטה לבוא, הגברת.
קלטתי במטושטש מתוך שינה, שיחה עם שכנות או אליי שלא עניתי,
למה הוא לא פותח, למה אתה לא פותח. אני יודעת שהוא כאן. מה יש
לו? כשהתאפסתי על עצמי, היא כבר מזמן הלכה. לא הצטערתי. הכול
הלך לטובה, מצוין, אפילו בלי אשמתי. אני לא רוצה שהן יבואו, לא
זו ולא זו. התקופה הזו נסגרה בגלל דברים שקרו יותר מאוחר. אני
לא שונא, אני אפילו מתגעגע, אבל לא. קודם עוד חשבתי שאני נוקם
בהתעלמות שלי על ההתעלמות שלהן לפני. אבל זה כבר לא משחק
תפקיד. אני לא רוצה, וזהו זה. גם אם אולי זה יהיה טוב בשבילי,
אני לא רוצה להמר. הן כמו שק נחשים יכולות להיות. שק נחשים.