אני לא ארחיב,אבל המצב לא משהו,בכלל לא.
אחי החורג התאבד ואני נפלתי חזק,כל הבית בלאגנים ואני רק מחפש
להתרחק,להתבודד בשיגעון שלי.

התחלתי לשתות, הרבה ועל הדרך פה מסניף שורה שם מזריק מנה.

סופי כל כך יפה, דומה לאלה.
ביחד אנחנו מתמסטלים במכונית בצוק מעל האגם, ולפעמים כשמתמזל
מזלי והיא נהיית ממש מחוקה אנחנו גם מזדיינים. ההורים שלה מתו
כשהייתה בת 9.
מתו בדרך הכי מטומטמת שיש,נסעו לאפריקה ונעקצו על ידי איזה
יתוש ארסי.

ועכשיו סתם חבל לי, להתסכל על הפנים היפות של סופי, על הפנים
הקרות והחסרות תנועה שלה, במכונית שלי. אני מניח שטיפה הגזמנו,
אבל עכשיו כבר מאוחר מידי וכמו שאימא שלי הייתה אומרת אין טעם
לבכות על חלב שנשפך, או על נרקומנית שמתה במושב הקדמי של הרכב
שלך.

כמובן שהאשימו אותי, אבל לא אכפת לי,אני יודע מה היא רצתה,
ולהישאר ביקום הזה לא היה ברשימת המשאלות שלה.


שבת בצהריים, שקית קראק בכיסי,אני בחדרי שבעליית גג, מרביץ
תווים על הגיטרה האומללה כשדפיקות שוטרים מנערים אותי מהטראנס
שהייתי שקוע בו. אני מתאפס על עצמי אורז תיק קטן וקופץ מהחלון
לתוך שיח בקומה השנייה בעוד השוטרים עולים במדרגות.

אני נכנס למכונית ונוסע. השוטרים מבחינים בי ודולקים אחריי.

הגעתי לנקודה ההיא בחיים שאין לי מה להפסיד, כל כולי מרחף ואני
שקוע בשיגעון. על הצוק מעל האגם אני חונה עם המכונית, מתכנן את
סופי.
אני שולף את הפייפ ומוריד כמה ראשים בעודי שומע את הניידות
מתקרבות.

אני נכנס למכונית ושם גז לכיוון האגם

לסופי