הוא חשב שאלוהים הפסיק לדבר אתו. ואולי להיפך, היה זה הוא
שהפסיק לפנות לאלוהים שלו. הוא נזכר בפסוק מוכר : "גם כי אלך
בגיא צלמוות לא אירא רע, כי אתה עמדי". רעד עבר בו. הוא הרגיש
בודד.
אמש הוא גילה בתוכו תחושה אחת ספציפית. התגלית הקטנה שלו הייתה
כואבת, אך עם זאת משחררת. העניין הוא שכבר כמה שבועות שנדמה לו
שזה הכעס שמשתלט עליו, אז הוא בועט וצורח, יוצא מכליו ויורה
חיצים לכל עבר, אבל הכעס שלו הרגיש לו אחר. הוא לא נחלש מעט
כשהתעמת מולו, הוא לא התחדד כששתה יין. הוא רגש אחר, רגש סמוי
שמחופש לכעס. לבסוף, באמצע הלילה עלה לו הרעיון הטיפשי לחפש
בגוגל שמות של רגשות ואפילו את התמונות שנלוות אליהן. הוא
נרדם רק לאחר שמצא, אבל התשובה הייתה בתוכו. קוראים לזה צער,
למה שיש לו בפנים. הוא הרבה יותר מזוקק מכעס. הרבה יותר עמוק.
המשקל הסגולי שלו קל יותר, לכן הוא כל כך חמקמק וקל לו להתחפש
למשהו אחר ולחלחל לך לא רק לאיברים מוחשיים כמו כבד ולב, אלא
גם לנשמה.
צער. יש מילה כזו.
קרן אור ראשונה של שמש פילחה את פסגות ההרים שמולו. הוא התעורר
מבולבל. מלוכלך. כן, גם מחול שחדר לו לבגדים, אבל יותר בתחושה,
שחדרה פנימה. שקט שרר סביבו. יש רגע ארוך כזה, שכשאתה קם משינה
אתה רגוע וחסר מגננות בצורה מוחלטת. מוכן להשלים עם כל דבר
כמעט בהבנה. השקט אופף אותך, החלום האחרון עוד בקנה, ועד שיגיע
הרעש הראשון, אתה עוד בין ערות לשינה. לא בטוח אם זה הרגע
הגרוע מכל או הטוב ביותר לקבל בו החלטות. אבל באותו רגע הוא
החליט לסיים עם הכל היום.
זה היה המקום הכי נמוך שהוא יכול היה להיות בו. אז הוא עישן את
כל מה שנשאר לו בבת אחת. החומר הזה, שכרמל מקבלת כבר כמה
חודשים, כנראה שהתפקיד שלו זה לנתק את הרגש מהגוף. אז הוא עישן
ולא הרגיש כלום אחר כך. ריק של מחשבות. ואקום של רגשות. אפס
אחוזים של אכפתיות. הרי הוא צלל הכי עמוק שאפשר כבר מזמן. שכב
על קרקעית הים בעומק כמה מטרים והסתכל למעלה. אור השמש חדר את
המים במעומעם והגלים האלה, שנקראים חיים, עברו מעליו כאילו
שהוא לא שם. עומד לטבוע בכל רגע, אבל מושך עוד קצת. באותה
תקופה דבר לא עניין אותו, רק הכמיהה לשקט הזה בראש שהוא אהב כל
כך. השקט הממכר. הוא נעמד על החוף. כמעט נוגע במים. גלים קטנים
מרצדים מולו. הוא רצה להיכנס למים ולא לצאת, פשוט להמשיך ללכת
עד שיגיע לחושך. לשקט. הוא זכר שראה פעם בסרט מישהו שעשה את זה
ובשל כך הסקרנות נבטה בו לאחרונה, אבל הוא אהב את הים יותר
מידי בכדי להפוך אותו לסוף העולם שלו. הוא נזכר שהוא שאל אותה
פעם איך זה ייתכן שכל הנהרות והנחלים זורמים לים והוא עדיין
נשאר מלוח. היא חייכה והאף שלה התכווץ כמו גור. זה מילא אותו,
אבל לשאלה שלו לא הייתה תשובה.
הייתה להם את השפה המיוחדת הזו שלהם, שאף אחד לא הבין.
והמשחקים הקטנים והשנונים שקשה להסביר. "אתה חושב שיש שני
אנשים בעולם שמשחקים את אותו משחק?" היא נהגה לשאול תכופות.
"זר לא יבין זאת", הוא נהג לומר לה והיה ממלא את הריאות שלו
אויר כי מרוב שהאהבה גדלה בתוכו כבר לא נותר מקום לחמצן.
לעתים, די היה במבט אחד קצרצר, מבט שהכיל המון מילים. זה אולי
החלק הקשה לו יותר מכל, כי כשהיא תלך הוא יישאר לבד, בלי ה'זה'
שלהם. כמו שאחרים קראו לכימיה הזו. כולם העירו להם על כך,
בחיוך ומעט קנאה אפילו, על הכימיה שלא נעצרה אף פעם. בתוך מפגש
חברתי היו יכולים להתבודד, לצחקק בצד, להיעלם מהעולם לכמה
רגעים. לא היה להם צורך בדבר, רק אחד בשני.
הוא הסתובב והלך משם. נכנס לרכב ונסע צפונה. הנוף נשאר כשהיה.
מונוטוני , צהוב כל כך ואלמותי. לאחר כשעה הוא עצר בצד הדרך
בשום מקום בעצם. אמצע המדבר. רחוק מכל ציביליזציה, מכל אנטנה
סלולארית, מכל אנרגיה אנושית. הכי רחוק שאפשר מאלוהים, או
לפחות הוא כך חשב.
הוא יצא מהרכב. היה חם באופן מעיק. הוא נשכב על הגב. אבנים
קטנות ומחודדות הכאיבו לו. השמש צרבה את פניו וכאילו כדי לסבול
יותר הוא הסיר את משקפי השמש. הוא עצם את עיניו חזק. עיגולים
כתומים וצורות אמורפיות הופיעו לו בעישונים. היה לו חם אבל זה
לא שינה. הוא רק רצה שזה יגמר.
כן, זה היה המקום הכי נמוך שלו. ואז היא הגיעה.
היום במבט לאחור הוא לא יודע להגיד מה קרה שם בדיוק, במדבר. אם
הוא חלם, הזה הזיה יפה כל כך, או שהיא באמת הגיעה. אבל בסוף
היום הוא שכב בבית במיטה שלו ולא הפך למאכל לנשרים.
יש תהליך. הוא קורה. הוא התחלה, אמצע וסוף. ויש השלכות. הן
תגענה לרוב אחרי הסוף. התהליך שלו החל כשכרמל התעלפה לראשונה
ונמשך לאורך תקופה מסוימת שבמהלכה חדר לנשמתו הכעס ולאחריו
הצער. אולם צער הוא לא השלמה עם מצב. צער הוא שקט, אבל לא שקט
איכותי אלא שקט רועש. שקט שגדל בתוכך כמו סרטן. מכלה תאים
טובים. והשקט הזה יצר בו שד שאיים להרוס הכל. הוא מבין את זה
היום, בדיעבד. יש תהליך. הוא מתרחש, וישנן השלכות. השד שבתוך
בטנו, הוא ההשלכה העגומה על המצב, הוא הביא אותו לשם, למדבר,
וניצח כל התמודדות יומיומית אתו. בשדים הרי אי אפשר להילחם,
הם תמיד ינצחו. בשדים, יכולים להילחם רק מלאכים.
ואז, שנייה לפני שהשד ניצח סופית, היא הגיעה. מורידת הגשם שלו,
ובחום הכבד והמעיק הזה טפטפה לו את הקסם שלה, את מילותיה
המלטפות, שטפה לו את הנשמה. ניקתה אותו ויצרה לו פסגה מושלגת
וצחורה באמצע להט המדבר, רגע לבן בתוך חלום ארוך ושחור.
ומי היא בכלל? או מוטב שישאל מה היא? הוא לא ידע. כי היא אף
פעם לא מדברת, מורידת הגשם שלו, רק מקשיבה. והיא עושה את זה כל
כך טוב, כאילו שזה המקצוע שלה בחיים. היה את השיר ההוא שהיא
פעם שלחה לו על השקט, שפתאום הופיע ברדיו. הוא חיפש אותו אחר
כך ומצא. אחרי הפעם השלישית ברצף שהוא הקשיב לו, הוא הרגיש איך
כל העצב שלו בפנים מתחיל להיסדק כמו אדמת לס אחרי הגשם, סדקים
סדקים, ורק חיכה לגשם הבא שיגיע ממנה, שיפנה עוד קצת מהגוש
הכבד הזה בבטן. שימוטט את החומות שהוא , בלי להתכוון בכלל, בנה
במשך כל כך הרבה זמן ועכשיו הן פשוט שם. מסתירות לו בערב את
השמש השוקעת. מונעות מקרניים כתומות עדינות ללטף את פניו. את
נשמתו.
והזמן עובר, והיא איתו, מלווה אותו חרש חרש. הוא מנהל איתה
שיחות בראשו וזה מתחיל להציק לו וגם להנעים לו כל כך, כמו
שיכרות עדינה כזו של אמצע היום. בריחה למערה חמימה ועוטפת כל
כך. הם צוחקים ומתווכחים, הוא שואל והיא עונה, אך לרוב שותקת.
מתוך השיחות איתה הוא שולה רסיסים קטנים ואז מרכיב פאזל יפה כל
כך, אורג מילים למשפטים ומשפטים לפסקאות ומרגיש איך הוא אט אט
מתרוקן.
והכאב הזה , שבעצם דוהה לאטו, הכאב הזה התעצם מעט הבוקר. הוא
שכב במיטה, מיואש . רפוי הוא הניח להכל . נתן לכאב למלא כמו
מים את הסדקים הקטנים שבנפש המוזרה שלו. הוא כבר גלגל לו
סיגריה מהחומר האסור של כרמל ולפתע, טיפה ראשונה הורגשה.
מורידת הגשם הפרטית שלו הפציעה והחלה את הקסם המיוחד הזה שלה
ואז, כתווים הבוקעים מתיבת נגינה ישנה ומשתחררים לאוויר, כך
הכל נעלם. הוא מרגיש טוב. קליל כל כך אחר כך. והמילים האלה
שבועטות בפנים ואז נובטות בנפש המוזרה הזאת שלו בימים
האחרונים, הן תיעלמנה בקרוב. תתמוססנה כמו שיערות סבתא על מקל
ותותרנה אחריהן רק טעם מתוק ומעט רגשות אשם. חטאים קטנים
ואסורים, אולי אשליות שקופות ומתוקות. ממסגרות זיכרונות יפים
לתמונה לא מציאותית. ואולי בעצם הוא חולם את הכל? ותיכף
יתעורר. מה יתגלה לו אז? הוא הולך לאיבוד בהרגשה הטובה הזו.
אך מה זה משנה בעצם. אלוהים שלו הלך וכהתרסה לא מציאותית,
מורידת הגשם הגיעה.
ובלילות , כשחוזר מבית החולים, חושב לעצמו על מהלך היום. הוא
לא הבין מה הוא מרגיש. הייתכן חוט דק של אופטימיות בתוך כל
הכאב החד הזה? ושומע מנגינה מבלבלת כל כך, אבל חדשה ומרגשת,
כמו תינוק בן מספר ימים. ברור לו היום, בדיעבד, שכל המטרה
הייתה ליצור לו, לעצמו, בנפשו, חומר מיוחד, בלתי מוחשי וחסר
צבע, כמו האטמוספרה נניח. אבל גם יפה במהותו, מגונן ונצחי
כמוה. כשם שהיא מגינה על כדור הארץ. חומר שכזה מופק לעתים
רחוקות בתוכו. ורק מורידת הגשם שלו , מבעד לציניות המגוננת שלה
ודווקא בגללה, מצליחה להרכיב את הנוסחה המדויקת כל כך של החומר
הזה ולאפשר לו להשתחרר בנפשו.
הזמן עובר חולף והיא איתו. אט אט השקט הרועש בראשו התחלף לו
במנגינה נעימה.
שעתיים קודם לכן, בנקודה הכי דרומית שהוא יכול היה להיות בה,
שכל אחד יכול להיות בה, הוא החליט את ההחלטה הזו, שבאותו רגע
נראתה הגיונית. למעשה, היא הדבר הכי רחוק מהגיון. הגיון לא
נכלל בה. אולי יגון, כן. אבל הרגיש לו נכון לפחות לנסות. כרמל
הייתה מאושפזת שבועיים ברצף. זה לא היה שונה ממשך הזמן
באשפוזים אחרים שלה, אך הפעם היא סבלה יותר. הגוף שלה נחלש. כל
משפט שהיא הוציאה מהפה לווה בהתנשפות כבדה. כל פעולה שלה התישה
אותה. הגוף שלה ויתר. הרוח הלוחמנית של הבן אדם הזה שפעם אמר
לו שרק מי שמעז ינצח, הרוח נשברה. כרמל נכנעה, הוא ידע. הכאב
ניצח אותה. וכמה שהוא היה מוכן, אתה אף פעם לא באמת מוכן.
ביום הראשון לאשפוז הוא נזכר בקטע שהוא כתב פעם על מותו של
אדם צעיר ועל המשמעות העמוקה של זה: אדם צעיר מסתלק מהעולם
ומשאיר אחריו את הריק והחלל שהיה אמור למלא במהלך חייו אך לא
הספיק. מערכות יחסים, חתונה, ילדים עתידיים, הכל נותר תלוי
באוויר כמו מצבה שקופה. כל הדברים הבלתי פתורים, כל הכמיהות
של הקרובים אליך לחיים רגילים. לכן הפרידה היא, כנראה, ארוכה
יותר ומכאיבה הרבה יותר מאשר הסתלקותו של אדם זקן. הוא לא הכיר
את כרמל באותה תקופה שהוא כתב את המילים האלה, שהוא ידע את
המשמעויות האלה וההבדלים הדקים בין סוגים שונים של אבל. כעס
מילא אותו במחשבה על כך , במחשבה שהוא קיבל את התובנה הזו, אבל
לא את הדרך להתמודד אתה. בעתיד הקרוב הוא יבין שהוא כהרגלו
כעס, בעצם, על אלוהים שלו.
שתיים עשרה שעות לפני, תשע וחצי בלילה, הוא יצא מבית החולים.
אם יש בחיים רגע מסוים , מכונן, עמוק, כואב, אם יש רגע בחיים
שאתה פצע שכל העצבים סביבו נחרכו כבר, זה היה הרגע שלו. בתיק
היו לו בגדים. בארנק כמה מאות שקלים ובלב פצע. הוא הטיל מטבע.
צפון או דרום?
ארבע שעות אחר כך הוא הגיע לאילת.
יש משהו בעיר הזו. אלא אם כן אתה גר בה, כל פעם שתגיע אליה
תרגיש שאת התיק שלך השארת בבית. כאילו ששם זה הסוף. הסוף
הגאוגרפי של המדינה וגם סוף אחר, של מרחב ושל זמן אולי. כאילו
שבכניסה לעיר ניצב שומר שמבקש ממך להשאיר את הדאגות שלך בשקית
בתוך איזה לוקר לפני הכניסה לעיר.
שתיים בלילה. העיר הכי שוקקת חיים בארץ או במזרח התיכון
והרחובות היו ריקים. הוא החנה בחניון צדדי ויצא מהרכב, ניגב את
פניו בכפות ידיו והתמתח. כמה מטרים ממנו בפינה חשוכה מעט, עמדו
שני צעירים ועישנו. הוא ניגש אליהם . בכיס הייתה כמות גדולה
מהחומר של כרמל. התרגשות קלה הציפה אותו. הוא לא ידע למה. העיר
הזאת, החוויות שהיא טומנת בחובה, הסקרנות. הוא הוציא את החומר
מהכיס, והחליף איתם כמה מילים. הוא ייתן להם את כל החומר, הם
יגלגלו לו מזה שלוש סיגריות. נקי הוא מעשן, בלי טבק.
להפסיק להרגיש, זה מה שהוא רצה. זו הייתה המטרה , כל האמצעים
היו כשרים. להפסיק להרגיש. הוא ניגש חזרה לרכב, על הרצפה סמוך
לדלת היה מונח כרטיס ביקור ורוד שמשך את תשומת ליבו. הוא הדליק
את הסיגריה ופתח חלונות, עצם עיניים ונתן לעשן להציף לו את
הריאות. לאט לאט הרגשות שלו החלו להתכהות . הוא לחץ פליי
במערכת והגביר מעט. שלמה ארצי שר לו את "אחרי הכל את שיר",
האהוב עליו ועל כרמל. אולי העצוב מכל שיריו.
כאב לו כל כך. אלוהים.
על הכרטיס היה כתוב, בצבע אדום ובגופן מתגרה, שם של בחורה:
נטלי. ספק אם הוא אמיתי.
כאב לו כל כך . אז הוא התקשר.
הם קבעו לעוד חצי שעה. מלון שעונה לשם המפוקפק המקום של פיליפ,
חדר 27. מאתיים שקל היא רק תעשה לו ביד. הרפיה היא קוראת לזה
בשפה מקצועית. 300 זה סקס מלא כבר. מאה שקל הבדל בין לאנוס לה
את הנפש ובין לאנוס לה את הגוף. ב 350 מותר לך להתנשק איתה
והחדר זה אקסטרה מאה שקל.
ניתקה. הראש הסתובב לו. הוא צחק במרירות וחזר על זה כמעט בקול
, 350 שקל אתה גם מזיין וגם מתנשק. הוא חשב, 350 שקל, זה הסכום
שישלם גבר בודד כדי להרגיש לרגע אחד אהוב. האשליה הכי מתכתית
בעולם. אתה מבין? זה לא הזיון, זו הנשיקה.
ושלמה ארצי פורט לו על הלב: "ולפעמים כשקר לי, בעצב מתיישב
איתך" .
כמעט שנה וחצי לפני. הוא וכרמל בדרך לקיסריה להופעה. כל הדרך
הם שרו שירים שלו בקול רם או בשקט. ההופעה הייתה מהנה, כרמל
הייתה בעננים. בדרך חזרה כאב לה הראש. זה המשיך יומיים אחר כך
ואז היא נפלה בבית. היא הכינה חביתה באותו זמן. הוא מעולם לא
אהב חביתות יותר מידי. הוא זוכר את האור האדום והמרצד של
האמבולנס.
ממרחק של 100 מטר בערך הוא הבחין באור אדום ומרצד על השלט.
בחוץ, על המדרכה ממול, ישבו שתי צעירות ועישנו נרגילה. הן נראו
לו מוזנחות. המקום של פיליפ נראה גרוע יותר מאיך שהוא נשמע.
בניין מתקלף עם שלט ניאון מהבהב באדום זוהר. כמה מהאותיות כבו.
לרגע העסיקה אותו המחשבה איך מחליפים נורה בכזה שלט. הוא נכנס
דרך שער ברזל דהוי, מצד ימין ישבו שלושה גברים צעירים ודיברו
בערבית. הם הסתכלו לכיוונו והוא מיהר להתחמק מהמבט שלהם ונכנס
פנימה. הוא עלה בגרם מדרגות עץ צפוף ומעוגל ונכנס למבואה
מוארת. חדר 27 היה ממולו. מתוך דלת סמוכה יצא בחור צעיר, נמוך,
עם שיער ארוך ומשקפיים שנראה לו יותר גיימר חנון מאשר כל דבר
אחר. הוא שילם מאה שקלים , קיבל כמה הוראות לקוניות ואת המפתח
לחדר. "עשר דקות והיא תיכנס אליך" הוא אמר לו .
"פחות או יותר". זה המשפט שהרופא השתמש בו הכי הרבה. המשפט
נחרט לו בראש. פחות או יותר בכמות תרופות, פחות או יותר בכאב
הצפוי, ובסוף ,פחות או יותר בכמה נשאר לה לחיות. זה התחיל בעצם
בשלושה שבועות של בדיקות מכל הסוגים, רובן באשפוז. באותה תקופה
הוא חי בבית החולים, פחות או יותר. המוכרת בדוכן קפה בקומת
קרקע כבר הכירה אותו. הייתה לה נקודת חן מעל הפה כמו איזו
דוגמנית מפעם וחזה קטן שהזדקר תמיד בחולצה צמודה. הוא שם לב
אליה, פחות או יותר, אבל זהו, פה זה נגמר. כל יצר שהיה לו
בגוף נדם. הוא פשוט הפסיק להרגיש. גם כשהעירה לו על הוורידים
הבולטים בזרוע וחייכה חיוך שרק בת 22 יכולה לחייך. גם אז. כי
הוא ידע. והידיעה זו התחילה להרוג כל תא בגוף שלו. כמו אצל
כרמל רק פחות הרסני. ואולי לא? כן, היו לו מחשבות על המוות.
הוא הניח אותן בצד. הימים עברו והוא פשוט הרגיש איך שהוא נשרף
לאט לאט מבפנים. כמו גפרור שממאן להיכבות ורק מתכלה אל תוך
עצמו . מתמכר, בניגוד לרצונו, להרגשה המלנכולית הזו. או במילים
אחרות, שוקע בדיכאון הפרטי שלו.
הוא המתין עשרים דקות, פחות או יותר. בחדר הייתה מראה גדולה על
הקיר, מלבד זאת ריהוט בסיסי וזול. מיטה זוגית עם סדינים לבנים
מוכתמים. שידה ליד המיטה. ארון קטן עם שמיכות חורפיות. הוא
הוריד חולצה והביט במראה. כמעט בקול הוא אמר לעצמו: זהו , הגעת
הכי נמוך שאפשר. הוא לא ידע למה הוא הוריד את החולצה. הוא
הסתכל במראה דקה ארוכה. בוחן את עצמו. ערום מכל מגננה חיצונית.
באצבעו הוא נגע בצלקת קטנה בחזה מצד שמאל למעלה, כשהוא נפל בגן
שעשועים ליד הבית כשהיה ילד. עוד מעט תתווסף אליה אחת נוספת,
בלתי נראית. נשמעה דפיקה בדלת. הוא חשב, כמה טיפשי לדפוק. הוא
הרגיש סחרחורת קלה של ריגוש, על אף שידע שתוך פחות משלוש דקות
הוא ילך. שלוש דקות. מאה ושמונים שניות. הוא פתח את הדלת. מסה
פוגשת מסה, נוצרת אנרגיה.
הוא לא זוכר את השם שלה היום. לינדה או לנה. זה היה כתוב לה על
שרשרת זהב באותיות מחוברות באנגלית. כמה טיפשי לקרוא לך נטלי,
הוא אמר, כמעט ללא קול. אך היא לא ממש הקשיבה. היה לך שיער חלק
בלונדיני ועיניים כחולות. היא לא הייתה הטעם שלו, אבל מי כן
בעצם?
היא שאלה מה הוא רוצה ודקלמה את המחירון שלה שוב. הוא חשב כמה
פעמים ביום היא מדקלמת את זה ורעד קל אחז בו. הוא גם אמר לעצמו
שאם כבר, היה משלם את מלא הסכום עבור נשיקה בלבד. הבדידות
מדברת מתוכו. חורצת בו סדקים. הוא התחיל לצחוק, בהתחלה בשקט
ואז בקול. הראש שלו היה כבד כבר, מנותק מכל רגש כמעט. אבל רק
כמעט. כי היה רגש אחד, חזק יותר מאיבוד הזמן והמרחב שבו הוא
שרר, שניצח את הכל בעצם. הוא נזכר בשורה משיר : געגועים הם
הילדים של הבדידות. כן, הוא התגעגע. לא למישהו או למשהו, לא
לטעם או למקום, פשוט התגעגע ללא לכאוב, לשקט הנפשי שהיה לו פעם
והוא לא ידע להעריך אותו. כי בעצם, מי שם לב כשזה שם? ואולי מי
שם לב לדברים כשהם שם בכלל, עד הגעת החרטה שמלווה אותך כשהדבר
הזה שלקחת כמובן מאליו נעלם לך.
הוא רצה רק לחבק אותה. לשכב אתה במיטה כמה רגעים, לערסל אותה
קרוב אליו ולהגיד לה שהכל יהיה בסדר. הוא מלמל משהו לא ברור
ונגע לה בפנים ואז, לראשונה, העיניים שלהם נפגשו. היא קפאה
לרגע, התבלבלה קצת, אולי מחוסר ההחלטה שלו לנקוב במחיר ואולי,
אולי גם מהרכות שהיא ראתה מולה לראשונה מזה הרבה זמן. והוא, גם
הוא קפא לרגע. הוא ציפה למצוא שם עצב, אך העיניים שלה היו
ריקות מתוכן. לשנייה הכל הפך סתמי כל כך. מחליא כל כך. הוא
הבין פתאום איפה הוא נמצא, מה היו הבחירות שלו לאחרונה ומה
תהינה ההשלכות שלהן עוד רגע. זה הכי נמוך. הוא חשב , הכי נמוך
שלו פוגש את הכי נמוך שלה. מסה פוגשת מסה, נוצרת אנרגיה. היא
התחילה להוריד חולצה לאט והוא נדרך והגיב מהר. הוא נתן לה שטר
של 200 , לבש את החולצה שלו ויצא משם. הערבים שבחוץ לא העיפו
בו מבט. הוא פתח את שער הברזל ועצר, הוא הסתכל אחורה על המקום
המלוכלך הזה שבעצם מבלי שהוא ידע, יהיה הקרקעית שלו. קריאת
ההשכמה שלו. אבל עוד לא. עוד טיפה.
היא רזתה. עשרה קילו בערך. עשרה קילו פחות ממנה שהיו שלו פעם.
עשרה קילו של שמחת חיים ואופטימיות שמנצחת הכל, של זיכרונות
פשוטים, כמו פתקים צהובים על המראה באמבטיה, כמו האהבה שהייתה
בה לכל גור חתולים שמצאה בגינה. עשרה קילו של כרמל שהפכו
למולקולות של אויר והתאדו משם. כמו שעוד מעט גם היא תיעלם.
קרן אור ראשונה שהציצה מאחורי ההרים העירה אותו. תחושה לא
מוכרת אפפה אותו כעת, כמו לשהות בתוך חלום כשאתה חצי ער. מיד
הוא נזכר בחלום האחרון. הוא יצא לגינה בבית שלו ושל כרמל והוא
נתקל בבור עמוק שנחפר באדמה. ליד הבור לא הייתה אדמה ערומה,
כאילו שהוא שם כבר שנים, מחכה לרגע הנכון להתגלות. הוא מסתכל
אל תוך הבור, חור שחור בלי תחתית. הסקרנות מנצחת והוא מחליט
לקפוץ פנימה. הוא נופל עם הראש למטה והרגליים למעלה וכל אותו
הזמן מקפיד להסתכל לפתח הבור. לראות את האדמה הבטוחה שהוא עזב
מתרחקת ממנו. תחושה של נפילה בלי לנחות. מסה שנופלת מגובה רב,
נופלת וצוברת תאוצה. לא פוגעת בכלום. הוא חיכה להגיע לתחתית
אבל היא לא הגיעה. הוא קם ובפעם הראשונה מזה המון שנים הרגיש
לו מלוכלך, בפנים ובחוץ. באופן מפתיע הוא מצא את עצמו שכוב על
מיטה בחוף הים. הוא ניער מעליו קצת חול, הראש הרגיש כבד וצמא
אדיר תקף אותו. הים היה שליו באופן מתגרה. הוא מצא ברז סמוך
והתרענן, מריץ לעצמו בראש את אירועי הערב הקודם. הבלון שהיה לו
בבטן המשיך להתנפח והוא חשב: הכאב כבר הופך לפיזי.
בפעם האחרונה שלה בבית החולים, הם שוחחו על המהירות שבה החיים
השתנו להם. זה הפריע לו כמובן, השינוי הפתאומי הזה. הכל היה
מסודר בחיים שלהם בתוך תבניות והינה עכשיו, כאוס. והוא לא יודע
לחיות בכאוס הזה. הוא לא בנוי לזה. יש אנשים שכן, שחיים בלי
לחשוב על מחר, ש"זורמים" כמו צלילים, בלי סוף מוגדר מראש. אצלו
ואצל כרמל זה היה אחרת. מלבד הכתיבה שלו, לא היה שום דבר לא
יציב בחיים שלהם. הוא רצה לשאול אותה מה לעשות, איך להתמודד,
אבל חשש שזה ייתפס כרחמים עצמיים. יתכן וזיהתה את זה אצלו, כי
היא העירה בפשטות: "כשזה יסתיים, אתה תחזור לתבניות. לנוף
המוכר". הוא כעס על התשובה. היא תסכלה אותו כמעט. "כאילו שזה
קל כל כך!" הוא רצה לצעוק לה. אבל שתק. במשך כל עשר השנים
האחרונות היא היתה העוגן שלו. התשובה שלו לכל שאלה. הפתרון
הפשוט לכל קונפליקט. בברכה ליום ההולדת האחרון שחגגו בבית
הוריה הוא כתב לה את זה. אבל הוא ידע שכרמל, בסוף, תמיד צודקת.
הוא ידע שהיא ידעה שהוא ימצא את הדרך. אבל עוד לא. עכשיו מותר
לו לכעוס. על אלוהים, על העולם, על הזונה מאתמול, על כל אלה
ששתקו כשהיה צריך מילה אחת שתעצור את הנפילה. הבלון בבטן שלו
המשיך להתנפח. ושוב התחושה שחש בחלום, ועוד רגע, באמת עוד רגע
יגיע לתחתית הבור. כן , הוא החליט מה לעשות. הוא פגע בקרקע
בחוזקה. מסה פוגשת מסה, נוצרת אנרגיה.
כמה שבועות לפני. שבת בצהריים בבית של הוריה. ברקע התנגן השיר
"תגידי" של שלמה ארצי. כשאנשים ייראו את התמונות, בעתיד,
יגידו שזו הייתה מעין מסיבת פרידה ולא יום הולדת 30 לכרמל. אבל
הוא ידע את זה בהווה. הוא ישב ליד בקבוק יין שהיה פעם מלא.
בידיו כוס. כרמל הייתה קרובה אליו. הם נתנו ידיים ומפעם לפעם
צחקקו. הכוס שבידו נפלה. נשמע רעש הנפץ ומספר אורחים הפנו את
מבטם אליו. בטח מגלגלים עיניים ומלחששים, הוא חשב. ואולי הכל
בראשו?
הוא נזכר בסיפור שהוא פעם קרא על היום האחרון של העולם.
הגיבור של הסיפור הגיע לתובנה מסוימת בעקבות כוס שנשברת. הוא
רצה להסביר לכרמל את העניין הזה. עכשיו הוא רצה להסביר לה. זה
היה חשוב לו. "ישנו רגע", הוא אמר לה, "שבו הכוס שנופלת חדלה
מלהיות כוס. מאית שנייה אחת שהיא כבר לא כוס , אבל עדיין לא
שברי זכוכית מנופצת. זו נקודת האין כוס את מבינה?" הוא ציטט
מה שזכר מהסיפור. כרמל הקשיבה. כרמל לא הקשיבה כמו אדם רגיל,
כרמל הכילה. זו הייתה הייחודיות שלה. כולם אמרו את זה עליה,
שהיא יודעת להקשיב. "זה בלתי נתפס לעין אנושית ולרוב המוחות
האנושיים כרמל, את מבינה?" הוא היה חסר מגננות באותו רגע.
הנשמה שלו על השולחן. פתוחה. הוא רצה להגיד לה, שישנו רגע,
ששווה לתפוס אותו, שצריך לפתוח לא רק את העיניים אלא את הלב
כדי להיות מודע לקיומו. שצריך בכלל להיות ראוי לקיומו. זה
עמוק, נכון, אבל עם זאת זה פשוט כל כך. הוא רצה להגיד לה שהוא
לא יודע איך החיים יהיו בלעדיה. שהיא לימדה אותו המון. שהוא
אוהב אותה, ככה, בלי שום מטפורה אחרי המילה אוהב. שהוא לא יודע
בכלל איך ישרוד ואם זה שווה את המאמץ.
אבל במקום כל זה, הוא חייך. כי הוא הבין. את השדים, יכולים
לגרש רק מלאכים. הוא לא רצה לחייך, זה בלתי נשלט. מאידך, אולי
החיוך הכי כנה ושלם שהוא אי פעם חייך. ואז זה קרה. לשנייה
קפואה אחת קרה משהו שלא קרה להם המון זמן , העיניים שלהם
נפגשו, מבטים הצטלבו לעומק. לשנייה קפואה אחת המגננות הוסרו
לחלוטין. הכי שקופה שהיא יכולה להיות, כרמל שלו בהתגלמותה.
והוא לא יכל להוריד ממנה את העיניים באותם רגעים. צמא בלתי
מוסבר ומתפרץ למראה שלה. למבט שלה. להוויה שלה. למגע. הוא
נתמלא בערגה. כמהה לעוד רגע אחד שכזה. לעוד רגע אחד שונה כל
כך. צבעוני כל כך בתוך מציאות כאוטית. התהליך הזה, שבו מתחילות
להיווצר בתוכו המילים החל. נכנס מפתח. גלגלי השיניים חורקים
וברעד מתחילים לייצר חומר. מסה פוגשת במסה אחרת. נוצרת אנרגיה
כלשהא. הוא רצה רק שקט באתו רגע. לא לחשוב. לא להרגיש. שקט.
"תגידי משהו", הוא לחש, מלווה את מילות השיר שמתנגן ברקע.
הוא נעמד, התקדם ועצר על דופן הבריכה. הסתובב עם הגב למים,
הסתכל על כרמל. היא חייכה. שבועות היא לא חייכה ככה. הפחד
בעיניה התחלף בשובבות. שדים, הוא כמעט צעק לה, אפשר לנצח רק
בעזרת מלאכים. היא עיוותה פניה, מופתעת, חייכה שוב, האף
התכווץ, רגע נוצר. השיר בראשו, המים קרים לו בקצה האצבעות.
תשעים מעלות בדיוק מהמים. הוא נשם נשימה עמוקה והרפה. הגוף שלו
צנח אל תוך המים. שבעים וחמש מעלות. מאוחר מידי להתחרט. כרמל
מחייכת. מניחה ידיים על הפה. הגור הקטן שלו. ארבעים וחמש
מעלות, רגע, הוא עם הבגדים? כן. עשרים וחמש מעלות.
מסה פוגשת מסה, נוצרת אנרגיה כלשהי. הוא צלל.
יש אנשים שאפשר ממש לראות להם את הנשמה. בלי מיסטיקה, בלי
פילוסופיה, פשוט ככה. הנשמה שלהם מונחת באופן שכל אחד יכול
לבוא ולהרגיש. פתוחה, נעימה וחמימה כזאת. כמו כוס תה ביום
חורפי מאוד. זה קשה לתיאור במילים אמנם, אבל קל להבנה. בעיניים
רואים להם את זה. בחיוך. במוזיקה שהם אוהבים, בפתיחות הגלויה
שלהם, בדרך שבה הם אומרים שלום או נפרדים ממך. בעוד מספר דקות
מורידת הגשם תהיה העבר שלו. הוא כבר לא יזדקק לה יותר. השד שבו
ימות. הנשמה שלו כמעט נקייה, ורק רסיסים יפים מהנשמה הזאת שלה
שהוא למד לאהוב יישארו שם. מרחפים סביבו כמו גחליליות שמפיגות
מעט מן החשיכה בעולם.
הוא במים. השיר ממשיך להתנגן לו בראש והדממה שהוא כל כך רצה
עוטפת אותו, מערסלת אותו כמו אם. מכילה את העצב שלו. "תגידי,
כי כמעט שכחתי, מה זה רגש כמו שלימדת אותי...", הוא הוציא את
האוויר מהריאות. נתן לכוח המשיכה לפעול, הניח לגוף שלו לצנוח
אט אט לקרקעית. השקט שם אינסופי. מכיל. הוא פתח את העיניים.
מהמעמקים הקטנים האלה שלו הוא הסתכל למעלה. האור היה יפה כל
כך, מחבק, אך עם זאת בלתי נגיש. הוא ידע עכשיו. הפתרון היה
מולו. בהיר כל כך, מכאיב כל כך , אבל משחרר במידה אדירה. נותר
לו רק להשלים עם המצב. לצאת עכשיו מהמים ולהמשיך לחיות.
אתה לא יכול להכניס את הראש למים ופשוט לטבוע. יצר הישרדותי
עתיק ירים אותך בחזרה. הוא השתעשע במחשבה הזו מידי פעם אבל
מעולם לא ניסה. זה הולך להשתנות עכשיו. הוא לא רצה למות, לא,
רק רצה לגעת הכי קרוב שאפשר. כמו הזונה באילת. הוא רוקן את כל
המחשבות שלו . התמזג באופן כמעט מושלם עם המים, עצם את עיניו
ובלי שבכלל רצה הוא דמיין את דמותה. כל כך קרובה וכל כך רחוקה
תמיד. הלחץ התחיל להשפיע. והשיר בראשו מתנגן, "תגידי כי אולי
נכון, לא לפתח ציפיות, לא לפתח אשליות".
"כשלאנשים קטנים יש צל גדול, זה רק סימן שהשמש שוקעת" . זה
היה המשפט הראשון שהיא אמרה לו. וזה היה כתוב על דף ניר מעל
הראש שלה, עם ציור שדומה לנסיך הקטן. בצבא הם הכירו. הוא לא
אהב אותה ממבט ראשון, או כל קלישאה שאפשר לספר בהסתכלות אחורה
על מערכות יחסים. ליהפך, הייתה ביניהם איבה סמויה. היא חשבה
שהוא שחצן, הוא חשב שהיא מתנשאת, אבל לא לקח הרבה עד שהקרח
הפשיר. חודש אחרי הנשיקה הראשונה הם עברו לגור יחד. שנה אחר כך
הוא כרע ברך. ככה כרמל רצתה, שיכרע ברך. היא לא הייתה מאלה
שחולמות על חתונה נוצצת ועל שמלה יקרה, רק העניין הזה עם הברך
היה חשוב לה. עשר שנים מאוחר יותר, בלוויה שלה, הוא יכרע לה
ברך בפעם השנייה וייזכר במשפט הזה. לבד הוא יעמוד אחר כך מעל
הקבר ויחייך כשייזכר בראשי תיבות הקטנות שהמציאה. בחמשירים
המגוחכים. "העולם הפסיד אותך כרמל. העולם הפסיד אותנו".
הוא חיכה שירד גשם. בסרטים תמיד יורד גשם בלוויות, זה ידוע.
כאילו שכל הבמאים בעולם למדו בשיעור על סצנות לוויה את אותו
החומר בדיוק. אבל בלוויה של כרמל לא ירד גשם. ואולי, בעצם, רק
עליו.
שנה אחרי הוא נסע ברכב לבדו. באמצע המדבר. הוא אהב את השקט
ששורר שם. כמעט נקי מבפנים ורחוק מכל יעד. התחנה היחידה ברדיו
הייתה בערבית, התנגן שיר אהבה ישן. היו אולי עשרים מילים
בערבית שהוא ידע, שלוש מהן היו שם השיר. " טמאלי מא'אק" , "אני
תמיד איתך", סילסל הזמר. צלילי הגיטרה נפלו פנימה לחלל הזה
שהתפנה לו בבטן לא מזמן. הכאב שלו הצטמק. לנצח יהיה שם גרעין
קטן ושחור ממנו, הוא יודע. אבל היום הוא גם מבין שההיפך מסבל,
הוא לא בהכרח אושר. שכן אושר הוא רגעי, הוא בנוי מרגעים חולפים
ושבריריים מאוד, לעומת סבל שהוא מתמשך. הוא הבין שאלוהים שלו
תמיד היה שם, בעצם. זה הוא שבחר לעצור עיניים ולאטום את הנשמה
כל כך, במקום לתת לקרניים של אור לחדור פנימה.
הוא חיפש חבילת מסטיק שנפלה מתחת למושב ואז הוא מצא את זה.
כרטיס ורוד מקומט ומלוכלך. עליו התנוסס באדום השם נטלי. הוא
חייך. פתח את החלון ונתן לאוויר הקר להיכנס ולשטוף את המחשבות
שלו. הוא יהיה בסדר, הוא ידע. "אהובתי, אני מתגעגע אלייך",
הזמר ייבב בערבית.
https://www.youtube.com/watch?v=9dFgoswc82M | 