כל היום, כל היום וכל הלילה הוא שומע את המוזיקה הזאת
אני רוצה להגיד לו - די כבר,
אבל משהו עוצר - אני טעיתי, הוא יהיה צודק
אז בשקט אני הולך אל המטבח, ומוזג לי קפה
מביט אל השמיים המחשיכים, אל העננים המתאספים
אתמול באה אליו אישה יפה,
הם דיברו כל הערב לתוך הלילה
אני רוצה להגיד לו שנשים זה צרות,
אבל משהו עוצר - אני טעיתי, הוא יהיה צודק
אז אני הולך למטבח ומבשל לי ספגטי
אוכל אותו (את הספגטי) בחמדה, לא משאיר ספגטון קטן
מביט אל ענני הבוקר מתאספים על ההרים,
גשם עומד לרדת, אולי זה סימן למשהו.

כשערפלים נושכים את השפתיים - אני הולך לישון
מתעורר לאט ליום של בדידות אינסופית
אבל זה בסדר, למרות שזה קצת מוזר,
הרי אני גר בעיר עם כחצי מיליון תושבים
כולם עסוקים - אני חושב, הרי צריך לצפות בטלוויזיה,
חשוב מאוד
אבל בכל זאת לפעמים אני חושב שהטמטום האנושי הוא חסר גבולות
עומד לרדת גשם שוב, וכל העיר מוכנה לכך
אבל כשאני נושך את השפתיים, יש בי פחד
שלא אחזיק מעמד
בכל זאת אגור לבד, עם מטרייה בחצר
אפזר עלי שלכת ואמטיר גשמים על עוברי אורח תמימים
ואולי בסוף החורף הקשה, האכזרי, אפרוש למרומים
זה לא יהיה נורא כל-כך, אם חושבים שאני כבר חי על קופסאות
שימורים
הילדות שלי הייתה מלאה תקווה, אבל חלומות לא תמיד מתגשמים
הצמח בעציץ מת וקבור, וזה כואב לי, מאוד,
אבל כואב לי יותר על המוות המתפשט בלבבות בני-האדם,
על המוות בלב שלי, שנדמה שנדם
על התקוות שלא התגשמו, ועל הפרח שנובל ומת,
כמו האדם.