"היום אנחנו יוצאים לדוג..." הודיע לרוג'ר אביו של רוג'ר.
הנימה הייתה חגיגית בדבריו של האבא, אבל רוג'ר הביט עליו בעין
עקומה. "מה זה השטויות האלה?" הוא מלמל כשהוא מנסה להמשיך
לבהות בטלוויזיה. "זה יעשה לך טוב," אמר האבא. "זה משעמם," אמר
רוג'ר והניע גופו בתוך המיטה עליה שכב, כאילו להפגין נוחות רבה
יותר איתה, "חוץ-מזה יורד גשם, גשם זלעפות. השמיים מאיימים
ושחורים, ויש הרבה-הרבה ברקים ורעמים, שזה דבר מפחיד מאוד."
"זה מה שמושך את הדגים אל מחוץ למים," אמר האבא, ורוג'ר לא ידע
אם הוא רציני. אז רוג'ר שאל - "אתה רציני?" "בוודאי," ענה
האבא, ורוג'ר לא ידע אם האבא משקר. "בכל זאת, יש מרתון של
המכוערות והמפוחדות..." מלמל רוג'ר, שבכלל לא רצה לצאת מהמיטה,
שלא לדבר על לצאת מהבית, ועוד לדוג! במזג-אוויר כזה. "אני אלמד
אותך את מהות החיים," אמר אביו של רוג'ר חגיגית, "תאמין לי,
אחרי זה אתה לא תרצה בכלל לצפות בזבל הטלוויזיוני, אתה תהיה
מואר." "כמו פלורסנט?" שאל רוג'ר בקהות מחשבה מקנטרת. "כמו
השמש!" אמר אביו, וזרח כולו, "אולי אפילו אתה זה שמיועד להיות
המשיח, רק צריך אולי להוציא את המשיח מתוך הרוג'ר." רוג'ר
גיחך, "אתה מדבר כאלה שטויות..."

הם הגיעו לאגם, וישבו בקצה המזח. שניהם לבשו מעילי גשם מפלסטיק
עם קפוצ'ון משוך על ראשם, אבל רוג'ר כמובן סבל מאוד. היה לו
קר, ורטוב, והגשם היה טורדני מאוד. הוא היכה על גופו (הגשם)
ולא היה איפה להתחבא. ומה יותר גרוע מזה? שהוא צריך לשבת בגשם,
ולחכות. לדג. שניהם הטילו חכות ואביו של רוג'ר חייך חיוך מאושר
ומטורף, לפחות הוא נראה מטורף לרוג'ר. "כל ההמולה, כל הגשם,
הרוחות, הברקים, המים... זה ריקוד סוער ומלא חיים של הטבע!
כל-כך נפלא, מרומם את הנשמה עד שמתחשק למות מ-אושר!" "אבא..."
אמר רוג'ר, "קצת קר לי, ואני צריך להשתין." "קר לך הרבה, הרבה,
אל תגיד שקצת," אמר האב בקול רם, עדיין מחייך, "וזה טוב, כי
הגוף שלך סופג מים, ומים זה חיים!" -אני אצא חולה מזה.- חשב
רוג'ר, וניסה להיזכר מה הוא יודע על דלקת ריאות. כשמשתעלים
מתוך הריאות לא שומעים כלום, רק מנסים לא להיחנק.
ברקים הבליחו בשמיים, ואיתם רעמים, ממש באותו הרגע. -הברקים
ממש מעל הראש שלנו,- חשב רוג'ר והתכווץ בפחד, -רק שלא יפגע בי
ברק...- וכאילו כדי לפגוע דווקא, בו ברגע פגע בו ברק.
התחושה הייתה כאילו הוא נמצץ דרך צינור דק מאוד בלחץ אוויר כבד
ובמהירות למרחק לא ידוע... הוא לא היה יכול לזוז, כאילו אלפי
חוטי חשמל זעירים מחזיקים אותו בכוח. אפילו את הבעת פניו הוא
לא היה יכול לשנות. ואז החשמל נמוג והוא קרס ארצה-אחורה על
המזח.

הוא התעורר במיטה שלו. הדבר הראשון שראה היה גשם, גשם דק, יורד
בחוץ כשהוא הסתכל לעבר החלון, והשעה הייתה בין ערביים. הוא שמע
אוושה מימינו, והסיט פניו לשם בחדות. אביו. "ישו המתוק!" קרא
אביו בעודו מניע את ידיו וכמו רוקד במקום כמו בובה על חוטים,
"חשבתי שאולי לא תתעורר!" ואז אביו הביט בו רגע בשקט, רוג'ר
הביט בו חזרה. "אתה מבין מה שאני מדבר?" שאל אביו. "בטח, אבא."
"חמאת בוטנים קדושה!" קרא אביו בהקלה והפתעה, "הכול בסדר אתך,
אולוהים, תודה לכל הקדושים!" והוא נישק את ידיו של בנו. "די,
אבא, די. מה, השתגעת?" קרא רוג'ר ומשך אליו את ידיו. אביו כמו
התעשת, ואז זקר אצבע אלכסונית כלפי רוג'ר, "דבר ראשון, לאכול."
אמר אביו, הלך למטבח, וחזר אחרי רגע עם ארוחה קלה.

לאחר כמה ימים שככה הסערה. הסערה שככה לאט-לאט, כמו קשה לה
הפרידה ממחול המוות שלה. השמיים התבהרו וחשפו חתיכות רקיע כחול
וחיוור, והשמש החיוורת גם היא הטילה אור עכור על האדמה הרטובה.
רוג'ר ואביו ישבו באותו המזח, באותה נקודה, כמו בפעם שעברה.
אבל הפעם לא היה חשש לברק. "ברק לא פוגע באותה הנקודה פעמיים,"
אמר אביו של רוג'ר כשהם הטילו את החכות, "ככה אמר יואן הזקן,
ככה בעצם אומרים כולם, אבל אני חשבתי - למה להסתכן?" רוג'ר שלח
מבט חטוף לאביו ולא ענה. הוא היה משועמם, ולא רצה לדוג, אך
אביו שוב הצליח לשכנע אותו. "יכולתי לשכב במיטה ולראות
המכוערות והמפוחדות..." מלמל רוג'ר. "טלוויזיה זה זבל," האבא
אמר, אבל באותו הזמן, באופן מוזר, הוא זרח מ-אושר על דבריו של
בנו. עיניו נצצו, וחיוכו נמתח מאוזן לאוזן. רוג'ר הביט עליו
משתומם, "מה אתה כל-כך מאושר?" "פשוט מאוד," אמר אביו, ותפח על
שכמו, "קיבלתי כרגע את ההוכחה שהברק לא שינה אותך כהוא זה.
נשארת אותו פלצן עצלן," אמר אביו וצחק. רוג'ר גיחך. כן, הוא
הרגיש כמו תמיד, שום-דבר לא השתנה. "אבל בכל זאת טלוויזיה זה
זבל," אמר אביו ובהה אל האופק.

הזמן נמשך בעצלתיים. מזג-האוויר היה נעים, ורחש המים נסך
ברוג'ר תחושת נמנום, כשלפתע הוא חש במאבק עם החכה שלו. "דג!"
קרא רוג'ר, וגלגל את גלגלת השיניים אליו היה מחובר חוט החכה
הדק. אבל כנראה הדג היה חזק, כי הוא נאבק, ומשך את החוט חזרה
למים. "כנראה זה דג גדול!" קרא אביו של רוג'ר בהתלהבות, "תוציא
את הבן-זונה הזה! אל תתן לו לברוח!" רוג'ר משך שוב את הגלגלת
ושלף דג גדול שנאבק בקרס והשתולל כמוכה אמוק. שפתותיו הבשרניות
נפתחו ונסגרו, וניסו להשתחרר מאחיזת המוות של החכה, בה היה
תלוי מקצה הקרס. רוג'ר הביט בדג כמהופנט. תחושת הברק שלפתה את
גופו לפני כמה ימים זרמה אליו שוב, אבל הפעם דרך הזדהות עם
תחושתו של הדג, שכמו נמצץ דרך צינור דק בלחץ אוויר כבד למרחק
לא ידוע, וכל גופו כואב ומתייסר... רוג'ר הטיל שוב את החכה
למים, ושחרר הרבה חוט. "מה אתה עושה?!" צווח אביו, "השתגעת?!"
ואביו ניסה לקחת ממנו את החכה, אך רוג'ר נאבק בו. החכה הפכה
קלה יותר, ואביו וויתר. "הוא ברח..." אמר אביו של רוג'ר בייאוש
והשתוממות, "למה עשית את זה?" רוג'ר משך בגלגלת, ואסף את החוט,
ואז הניח את החכה על המזח. "אני לא יוצא לדוג אתך יותר," הוא
אמר לאביו, וקולו היה זועם, אך גם שקט ומוזר, כאילו פיו מלא
בועות אוויר. אביו הביט עליו בהשתוממות. "אתה רשע! רשע!" צווח
רוג'ר בקול דק, והמילים איימו לבקע את מוחו, ואז הוא פנה משם,
והלך בצעדים מהירים וכבדים בחזרה אל הבית, לבדו.

תודה ל"מעבורת" על ההשראה.