כל מה שרציתי היה לנקות את הבית. כלומר לשטוף את הרצפה מ-כל
אותן רגליים שהסתובבו פה במשך השנים כאילו זה הבית שלהם. לא
אהבתי את האנשים שהרגליים היו שייכות להם. הם תמיד דיברו איתי
ואמרו לי שאני לא טוב, ושאני צריך להשתפר. לא הבנתי ל-מה הם
מתכוונים. הם אמרו שאני צריך עבודה טובה, השכלה / לימודים,
חברה שתוביל לאישה - בת-זוג - רעייה. ילדים... הם אמרו לי שאני
צריך ילדים.

הבית שלי בודד, ואין לי שום דבר חוץ מהגינה המוזנחת שלי, הבית
עצמו, אוכל ובגדים. אין לי חברים או חברות. אין לי מי שידאג
לי. אני לא יודע לדאוג לעצמי כמו שאחרים עושים. אני אוכל את
הכסף מביטוח לאומי בצורת לחם וגבינות. גם סיגריות. אני שומע את
השירים שכולם שכחו. אני לא יוצא לרחוב, ולא מדבר עם השכנים.
אני רק יושב לי, יושב לי וכותב.

חומר לוורידים זה האימאבא שלי, וכל שאכטה מגראס כמו מסיגריה
פשוטה. משקאות חריפים שאני שותה והופכים אותי טיפש, ומילים
שאני רושם גם על קרטוני אריזה. העירום לא מציק לי, להסתובב
בימים החמים בלי תחתונים אפילו, אני לא מרגיש מוזר. אבל השכנים
צועקים ומרכלים, אומרים שראו אותי דרך החלון, אז אני סוגר את
התריסים. מה זה העניין שלהם? אני מאונן וגומר עם זה, כמו שאני
מתקלח, אני לא צריך נשים. לאהבה יש תנאים שאני לא יכול לעמוד
בהם. ליחסים יש אחריות שאין לי כוחות לגייס. מוות וחיים זה
אותו הדבר מבחינתי, ולא אכפת לי למות כשאני לבדי. לפעמים אני
מסתובב ברחובות, כולם כל הזמן הולכים, עסוקים, אני לא מבין לאן
הם הולכים וב-מה הם עסוקים. הרי כמה שמשיגים, תמיד עולה צורך
חדש, זה לא נגמר. עוד סוכריה ועוד סוכריה לאסוף בשביל הסוכריות
שלא נגמר. כולם, הסוכריות, באותו הטעם. אני לא מבין מה זה ערך
עצמי, הרי כל בני-האדם שווים, ולא משנה מה הם עושים. הלב שלי
מפמפם, ואני לא מרגיש חלק מהעולם, ולא מבין אותו. כל-כך הרבה
שאיפות לדברים שלא מרוויחים מהם כלום. רק יושב לי, מדבר על מה
ומי, החברה שלי היא מנורת הלילה, והאבא המשגיח בלילות הוא
הירח. זרמים ברגליים שלי מושכים אותי מטה, ולי לא אכפת. כל עוד
אני יכול ללכת מחדר לחדר, ואל המכולת ובחזרה, מה זה כבר משנה.
הם אמרו שאני גאון, ואחר-כך אמרו שאני טיפש. כבר לא אכפת לי אם
אני גאון או טיפש, או מה הם בכלל אומרים. אני רק מנקה את הרצפה
המטונפת הזאת מ-כל אותן רגליים זרות שהיו בביתי. אני רוצה את
הבית נקי לעצמי. אני לא רוצה פה אף בן-אדם. רק אני.