ישבתי עם חבר שלי בתוך החדר. באופק הרים. שתקנו וצפינו בהם. כך
ישבנו כמה זמן ליד החלון. היה יום מעורפל ולא-ברור. לא יכולנו
יותר לעמוד בשעמום. פתאם הוא קרא: "הי, תסתכל!"
אז הבטתי לאופק. ההרים פנו אלי ואמרו משהו. לא האמנו למראה
עינינו. "מה אתם רוצים?" אמרתי להם. שאלו למה אני יושב שם ולא
עושה שום-דבר. אמרתי שאנחנו עושים את הכי טוב שנוכל
במצבנו.אמרו שאני משקר לעצמי. אז מהרתי ואמרתי להם שלפעמים
כדאי לשקר. התגאיתי שאני אומר משפטים כאלה. החבר שלי אמר, "אתם
כולכם שקרנים."
אז מיד התנצלתי שאנחנו מדברים אל הרים בגסות כזאת. הם שתקו.
הסתכלנו למטה וראינו חובב-רדיו עטוף הרמטית באפור-תכלת חזק.
פניו רציניים עד אימה. בידו טייפ קטן עם מערכת-רמקולים קטנה
וחזקה שדרכה דבר. הוא הסתכל בו כמה שניות, אחר-כך החזירו למעיל
והלך.