מבקשת את סליחתכם
אני באמת מצטערת...

מכל הלב, סליחה...
סליחה על שהלב שלי מלא אהבה
לטבע, לאלוהים, ליקום ולבני-אדם...

סליחה על שאף פעם לא מצאתי זמן
ללמוד ממה לפחד ולחיות בחרדות,
הייתי עסוקה מדיי בלימודים אחרים,
למדתי את נפלאותיו וחוכמתו של הטבע...

כשביקשתם ללמד אותי לפחד מאבנים,
מיהרתי ללמוד לזהות את הסוגים,
ומה תועלתה של כל אבן ליקום,
לעולם ובשבילי...

כשביקשתם ללמד אותי לפחד מקצת לכלוך על ידיי,
אחרי שטיפסתי על עצים,
מיהרתי ללמוד את העצים ואת כל הצומח,
וגם קצת הרבה על הלכלוך הזה...

כשביקשתם ללמד אותי לפחד מבעלי-חיים,
ואפילו לזלזל בהם,
אמרתם ש"מותר האדם מן הבהמה"
מיהרתי ללמוד למה ואיך זה יתכן,
ומצאתי שכחתם להוסיף בסוף את ה"אין"!
(קוהלת ג', י"ט)...

כשביקשתם ללמד אותי, שהאדם הוא פאר היצירה,
למדתי, שהעולם נברא עבור כולנו,
וכולנו נבראנו עבורו, לטפח אותו ולשמור עליו,
וכל בעלי-החיים ממלאים תפקידם בטיפוח ושמירה,
חוץ מבני-האדם...

כשביקשתם ללמד אותי תכתיבים נוקשים
של הנורמה החברתית והדתית,
הייתי עסוקה בללמוד להבין את עצמי
ואת נפשותיהם של הסובבים אותי...

כשביקשתם ללמד אותי לשנוא אחרים,
כי אנחנו העם הנבחר,
למדתי שכולנו ברואיו, ודווקא אנחנו הם אלה,
שמאכזבים אותו כל כך...

סליחה, שכשאתם דורשים ממני לפחד,
אני ממהרת ללמוד למה אין ממה לפחד...

סליחה, שהחיים שלי הם חיים של מעוף יצירתי,
מלאי הבנה, חמלה, שמחה ואהבה...

סליחה, שאין לי זמן להיות ביקורתית,
כמו שלימדתם אותי,
כי לקבל כל אדם בזכות עצמו ולסלוח,
זה לא מבזבז זמן, וגם לא כובל...

סליחה, שאני משתעממת מחיים רובוטיים,
נוקשים וחסרי מעוף, כמו שצריך לחיות,
לפי התכתיבים החברתיים והדתיים...

סליחה, שאני מקלקלת לכם,
בעצם היותי.