בכל פעם שבה אני רואה אלפא רומאו אני מטה את פניי הצידה, ונזכר
בפעם האחרונה בה ראיתיה. היא הייתה אישה מאד מורכבת ,  שלא
האמינה במה שהחברה שידרה. היא רצתה תמיד להיות משמעותית בעבור
כולם - אבל נרמסה  בטרם עת  על ידי  נהג אלפא רומאו  שפגע
וברח.
האמת שמעולם לא פגשתי את הנהג, או שפגשתי ולא הייתי מודע , אני
מניח שהוא מאד מתבייש במה שהוא עשה ואת הנעשה לא ניתן להשיב-
חבל על המאמץ  הרי דיבור עימו לא יתן לי מאומה.
האמת שעד לפני ארבע שנים גם אותה לא ממש הכרתי, רק ידעתי שהיא
קיימת והכרתי פחות או יותר את התבטאויותיה אשר הופיעו בכל אתר
ואתר לכל מאן דבעי, לא עם כל דבר הסכמתי או ליתר דיוק הסכמתי
שאני לא מסכים על כל דבר אבל ההתבוננות בהרהוריה הקנו לי חיות
כמו הייתי נישא אל על ומשוחח עימה על הא ועל דא , ומדוע כתבה
דווקא כך ולמה ואיך ועוד כהנה וכהנה , שאלות שתקצר היריעה
מלהכיל.
לא ברורה לי התחושה , מדוע אני כה מתאווה לדוש ולחקור בכתביה
כמו הכרתיה בעבר , כמו היינו חלק מאותה קומונה אידאליסטית
קדומה אשר שאיפותיה הגבוהות לאין ערוך- אין להן קץ.
היא טענה תמיד שהחיים הם אמנות של ציור ללא מחק , שהעיקר טמון
בדברים הקטנים. אבל אני הייתי במקום אחר , בראש אחר , עם מטרות
אחרות. לא מכבר  סיימתי את לימודי הנדסת אווירונאוטיקה וחלל
בטכניון וכל מה שרציתי היה לגעת במה שמעבר , בעננים ובכוכבים
,בחלום גדול ונוצץ שלא היה לו גבול מוגדר אני הייתי עסוק בתורת
הבקרה ובאיסוף תמידי של נתונים קטנים , נתונים קטנים שנתנו את
התמונה הגדולה והמבוקשת אבל תמיד רציתי לבלוע יותר ויותר ,
לכבוש פסגה גבוהה יותר , לגעת בניצוץ האלוקי ולחוש בו.
אבל האלפא רומאו הזאת הזכירה לי שהניצוצות האמיתיים טמונים
בדברים הקטנים.