ילדות קטנות משחקות אותה בחבל על מגרש המשחקים שליד בית-הספר.
הן לבושות זהה, שלושתן, בשמלה עם בטן בשני צבעים. החלק של
השמלה מהמותניים ומטה סגול עם עיגולים ורודים. והחלק שמשמש
כבגד לגוף לבן קרם עם כפתורים ותפרים גסים. אני חושב אני אברח
מ-פה לפני שהן ישימו לב אליי, וינסו לטרוף אותי. ילדות מתות הן
כמו זומביות, אי-אפשר להילחם בהן.

נכנסתי לחצר בית-הספר, וזה היה בדיוק כמו שהוא תיאר לי. עם
האוויר העכור ותחושת אור הדמדומים, כאילו השמש שקעה, אבל עדיין
יש אור מועט. ראיתי את כל החלונות סגורים, ואת הקלמרים
המנופצים על כותלי בית-הספר. כתובות היו רשומות בצבע פנדה על
הקירות הלבנים שאיבדו את הברק שלהם. שמעתי קולות של ילדות
משחקות, ושרות שיר טיפשי שחוזר על עצמו במן תחושה חלומית.
המשכתי קדימה, ומעבר לפינה ראיתי ילדות קטנות משחקות אותה בחבל
על מגרש המשחקים שליד בית-הספר.

"אתה בטוח שאתה רוצה לעבור דרך בית-הספר?" הוא שאל בשקט. "אני
חייב להגיע לצד השני." אמרתי. "יש שם רוחות רפאים, אולי תתקל
בהם. שאריות של העבר. ילדים או ילדות משחקים, וקלמרים מנופצים
על הרצפה. אתה צריך לעבור את השטח מנותק רגשית, כי הרוחות
מריחות רגשות. ואם הן ישימו לב אליך... הן יאכלו אותך." אמרתי
לו תודה והתקדמתי מעלה. נכנסתי לחצר בית-הספר.

התקדמתי במעלה הכביש וראיתי את הגן שהיה שם גם פעם. גן ילדים,
לא גן משחקים, עם מבנה לבן ושטוח בעל גג רעפים. דבר לא השתנה
בו מאז ילדותי, כך נדמה, מלבד שני שערי הברזל בכניסות. לא היה
שם אף-אחד, ולא היו אורות, אבל נדמה היה לי שאני שומע שירה
חלשה מאוד, קלושה, מתוך מבנה הגן. ליד בית-הספר מצאתי שומר.
הוא היה ילד כבן 8, רציני וחיוור. הוא שאל למעשיי פה, והסברתי
לו. "אתה בטוח שאתה רוצה לעבור דרך בית-הספר?" הוא שאל בשקט.