בבוקר הוא מתקלף מהמיטה ומסתכל על השמיים.
אמרו לו שהשמיים יכולים להיות אכזריים או טובים,
אמרו לו שהוא זה שבוחר איך השמיים יתייחסו אליו.
ירח בודד באמצע שמיים של שחר,
עננים משייטים, אניות משייטות מעל הרקיעים,
מלאכי חבלה דגים נשמות בחכה וקרס.
הוא היה ילד טוב לפני שהעננים נשברו,
הוא לא השתמש בסמים,
לא שתה ולא עישן.
הוא היה משחק כדורגל.
הוא גרר את הגוף החולה שלו אל המטבח,
והכריח את עצמו לשתות משקה קר.
הנוזל נפלט לו מהפה ומהאף, והוא הקיא קצת בפח.
הוא הכין קפה ממים פושרים,
טיפה קפה, טיפה סוכר, מעט מים פושרים,
וישב מול הקירות החשופים.
שיוך הכתוב לקטגוריה זו או אחרת,
יגרור תוצאות נוראיות ורבות אסון,
הן לכותב והן לקורא,
וגם לסיני הקטן שיושב ברגע זה,
ומברר אורז.
לכן לא מן הנמנע שככל שעוברות השנים,
מתווספים אויבים,
השיניים הופכות חורקות והדם מתחמם,
אם לוקחים בחשבון את העובדה הקטנה,
שיש מי שדואג להשאיר בוער,
את הפתיל הקטן מתחת לסיר הקלחת,
המכונה "ישראל".
לכן ובהתאם לזאת,
יש מרצחים ברחובות,
עם או בלי רישיון,
כפופים לרשויות או לא,
חופשיים משררה או לא,
זרים או מקומיים,
שפויים במידה מסוימת או לגמרי מטורפים,
חובבי נשק או חובבי שירה,
שישנים על קרשים או במיטה רכה.
כולם הופכים מאכל לעורבים,
גם הקרבנות שלהם וגם הם עצמם,
מהסיבה היחידה שכולם בעצם מתי-שהוא מתים,
וזה לא משנה אם הם היו מפלצות או בני-אדם.