תזדיין איתי, היא ביקשה בדמעות.
אני מצטער, אני לא יכול, אמרתי וחיבקתי אותה.
למה? היא שאלה.
לא יודע, מיררתי בבכי, אני פשוט לא יכול.
טוב, אז נדבר אחרי זה, היא אמרה והלכה.
ישבתי במטבח והסתכלתי על השעון הגדול,
היא תיקתק תיק-תק, תיק-תק
תיק-תק תעשה לאחותך, אמרתי בזעם,
ושברתי אותו לרסיסים,
עכשיו גם שעון אין לי.
פתחתי את החלון הגדול במרפסת,
הרוח נשבה,
כמו סוף והתחלה יחדיו.
הלוואי והייתי עציץ, אמרתי לירח.
הוא לא ענה.
סגרתי את החלון והשקתי את העציץ.
ניגשתי לדלת ופתחתי אותה.
רציתי ללכת לאיזה-שהוא מקום,
אבל נזכרתי שאין לי לאן,
אז סגרתי את הדלת ונשארתי בפנים. |
