פראג, אוגוסט 2016
---


גאווה

נדמה כי ככל שהצריחים גבוהים,
ככל שציורי הקיר מרהיבים
והנברשות התלויות כבדות יותר,
כך גדולה הגאווה.

ואין כמו גאווה גדולה בכדי לשבש הקשבה,
להקהות יצירתיוּת ולאמלל הומור.

ככל שגבֵהים הצריחים,
כך מתרחק האֵל.


צלילים I

כל צליל הוא בעיני שמחה.
אפילו אלו העצובים.


בדרכי הבלוז

בדרכי הבלוז הולכים אנשים
ההולכים בדרכי הבלוז.
לפעמים יש להם שפם,
לפעמים יש להם משפחה.
צלילי הבלוז משגעים אותם
יותר מהסיפורים שתבעו את הצלילים.
אפשר לנסות לשטות בהם
ולספר סיפורים אחרים.

לחלקם יש כינויים כמו - "הברק",
"הזאב המיילל", "ביג מאמא", "העיוור".
עיוורון נחשב היה פעם למעלה,
שכן תשומת הלב לַצלילים רבה יותר.
בדרכי הבלוז צועדים אנשים
שיש בהם אהבה.
לפעמים הם דורכים בַּמקום.
 

פארק I

שולחן לשניים. לְפָנַי ארוחה צנועה.
סביב זוגות זוגות,
או קבוצות שהן משפחה ואולי מחתרת,
הֶרְגֵּלֵי בוקר מכל קצווי תבל
נתכנסו לַבִּיסְטְרוֹ החד גוני,
השוכן בקומת הכניסה של בית המלון.
הגוף זקוק למזון.

מעבר לכביש, בתוך הירוק שבחוץ,
צועדים ילדי גן באפודות מחזירות-אור.
שני טורים פחות או יותר, זוג גננות מאספות.
גם בפראג, באור יום, יש להזהר.
חלקם רעבים, חלקם פחות,
הוריהם יֵדעו זאת, במקרה הטוב,
בעוד כמה שנים.

רוחו של קפקא, שצעד כאן לפניהם,
שואלת כהרגלה: לאן?
אני קם ומותיר שולחן שָבֵעַ.

 
פארק II

עכשיו גם אני הולך בפארק
שבו צעדו קודם הילדים.
מאסֵף של עצמי.
העצים שורקים לעברי,
אני מחזיר להם שריקות עליזות.
כבר שנים שתקשורת כזו
מקובלת עלינו.
צומת שבילים דוחק בי לבחור.

בחורה יפה מדי חולפת מולי,
ולרגע, הפארק כולו נמחק
ונותרת רק היא.
ליופי רב מדי,
יש כוח להמיט חורבן.

 
בדיחות I

דבר שאני פחות שמח בו,
הוא חוסר יכולתי להבין בדיחות בשפות זרות.
ויתרתי על שאיפתי זו, בְּאוֹפְנָהּ המקובל;
איני מוכן לזנוח את אהבותי האחרות לשם כך.
בינתיים, אנסה לגעת בהן בשפת החלומות,
שהרי היא רב-לשונית, ובפעם הבאה -
אתחיל לעסוק בכך כבר בעודי ילד.

 
בועות

בכיכר העיר העתיקה בפראג,
בין מגדל השעון המפואר
לכנסיית סיינט ניקולאס המיתמרת,
עומד איש צ'כי, לא גבוה ולא מפואר,
ומבריק חיוכיהם של מאות עוברים ושבים.

הוא נוטל שני מקלות
וביניהם שלושה חבלים מְלוּלָאִים,
טובל אותם בדלי עם מים וסבון
[בתמהיל מיוחד שפיתח כנראה],
שולף באיטיות, מרחיק אותם זה מזה
למתיחת החבלים, ומניף באויר.
והנה, הלולאות משגרות אל השמיים
עשרות בועות צבעוניות,
והופכות בעיני הילדים בן רגע
לקדושות מכל קדוש וגבוהות מכל מגדל.
האיש נרגש לא פחות מן הילדים.

ושוב - מצמיד, טובל, שולף, מניף.
בשטף הפעולות והתשוקה,
נשפך גם מעט סבון על מרצפות הכיכר,
ולכן טרח האיש להעמיד, לצד הדלי,
שלט ובו: "זהירות החלקה!"

אם הרוח חלשה מדי,
הוא מסמן עם המקלות באויר "אינסוף",
והבועות מתגלגלות מהלולאות
כאילו היו מאולפות.
עשרות ילדים מושיטים ידיהם
לגעת בבועות, לחוש את הקדוּשה,
הוריהם מצלמים ולא מאמינים.

בעזרת שני מקלות אחרים,
שביניהם רק לולאה אחת גדולה,
מצליח הקדוש הזה, שאין על שמו כנסיה,
לבנות באויר מנהרה מסבון ובועת-ענק,
וכשנושף הוא אל תוך בועת הענק
בטרם התנפצה, נמלאת היא בועות
קטנות ומאולפות.

האיש נרגש לא פחות מן הילדים;
שעון המגדל מורה על החשיכה הקרֵבה
ועל קומץ מטבעות דל, שנערם כתרומה
בכובעו המונח לפני הקהל.

 
פִּיצִיקָטוֹ

האורות כבו והנגנים נדלקו.
קירות הכנסייה הדהדו בדיוק מופלא -
כל צליל, כל אתנחתה.
נגן הויולה ונגן הקונטרבס,
שניצבו אחד לצד השני,
חייכו, תוך כדי נגינה,
פעם לעצמם ופעם זה לזה.

יתכן שדיגדגה אותם המוזיקה;
אולי שמעו, רגע לפני תחילת הקונצרט,
סיפור מבדח, מאלו הנחתמים בליבךָ
וצצים כך מדי פעם, בהפתעה גמורה;
או שעמודי התוים פשוט החזיקו קובץ בדיחות
[שהרי ניגנו את היצירות כבר מאות פעמים],
ובחיוכיהם רק אישרו אחד לרעהו
שאכן מדובר בהומור משובח.

כהדרן, נוגנה וריאצית פִּיצִיקָטוֹ מהירה,
ליצירה הדורשת ברובה קשת ונגינת לְגָטוֹ.
אינני היחיד שליבו קיפץ לנוכח ההלצה.
האורות נדלקו והנגנים כבו.
קירות הכנסיה שָׁבוּ להיות קירות.

 
קצה חוט

מעשה בתו, שברח מיצירה,
מיד אחריו החלה נהירה.
המלחין נאנח, יצירה שכה אהב,
למשטרה מיד שלח קלסתרון של התו.

יש לנו קצה חוט, למחרת הודיעו לו,
קלטנו באלחוט שני חברים שלו.
לשם מיד הלך, הגיע די מהר,
אמר לו רב פקח: אקרא לעוד חוקר.
ישבו שניהם מולו, אחד מהם קירח -
איך יכול להיות שתו ממך בורח?

הוא לא היה נמוך ולא היה גבוה,
הוא לא היה הפוך, ניסה עוד לשכנע.
פרצו שניהם בצחוק, הודיעו באלחוט:
הכל כאן כחוק, זו כנראה היתה טעות.


גבעת פֵּטְרִין

"קייט וולדימיר" על עץ בקצה גבעה,
הכריחו את גזעו להשתתף באהבה.
חרטו בו לב, נפצע באורח קל,
סביבו עצים, פרחים, התכנסו במעגל.

"לעולמי עולמים" בתוך הלב נחרט -
איך ידע ולדימיר שקייט היא האחת?

אני בסדר, הרגיע את כולם העץ,
הלב מרגיש פשוט, ולא מדי נוצץ.
ואז הגיע גשם, שטף את הפצעים,
לקייט וולדימיר יש כבר ילדים.

 
הברווז המשוגע

ילדים זרקו לעברו אוכל,
הוא צעק להם "די!"
קיפץ כמו אתלט בינוני,
בעיניהם, נראה אלוף ודאי.

התבוננתי בו שעה ארוכה,
מוֹלֵך לבדו על אגם לא קטן,
למיטב זכרונו, הרָעָב הציק לו,
בפעם האחרונה מזמן.

 
הדייג מפראג

גם אני הסתכלתי על הדייג,
שהתבונן בשתי חכותיו
המביטות במימי הַוֵלְטָאבָה בסבלנות.
אין טעם להאיץ בְּנהר.
ספינות חלפו באיטיות צפונה וגם דרומה,
מסיעות תיירים משגרה להרפתקה.
דג קטן נתפס בחכה הימנית,
ומיד שחרר אותו בחזרה אל המים.
הוא ממתין לדג גדול יותר,
או לקץ היום.

בקרבת מקום,
ברבורים הברישו במקורם את כנפיהם,
משפחת ברווזים תרה אחר פירורי מזון,
שלושה נערים עישנו קנאביס
וצחקו לִפְרָקִים.
עכשיו השמש ניתזה
רק על הגדה המזרחית שמולנו.

התקרבתי לשאול לשמו.
הוא מלמל: "יָה נֵרוֹזוּמִים..."
עיניו לא בכו, אך היו שקועות ואדומות,
כאילו הרגע נגס בלחמניה טריה,
מאפה ידי אשתו שנפטרה לפני זמן רב.
שמו נותר 'הדייג מפראג'.
למדתי עוד מעט על ערכה של סבלנות.

 
מעל הַוֵלְטָאבָה

בכל הכוח,
נשיקה ראשונה,
מעל הַוֵלְטָאבָה,
גשר בן חמש מאות,
בקושי מחזיק מעמד.

בכל הכוח,
נשיקה אחרונה,
מעל הַוֵלְטָאבָה,
גשר בן חמש מאות,
מתאפק לא לקרוס.

 
שָׁלוֹם

נדמה כי עוד מנסים להמציא,
ואת הכל לייעל ולשכלל,
אפילו ללכת בערפל,
לאלתר, לטעות, לא נורא,
הרי לשם כך נתכנסנו.
ובנוגע לְשָׁלוֹם, כולם מאוד זהירים.

 
היסטוריה

ספסלי רחוב נותרו רק ביתם של אחדים.
אבני המדרכה והכביש,
שוב המומות,
נחות כעת.
מֵצִילוֹת שקטות מאירות את הכוכבים.
ההיסטוריה מחבקת אליה
כמה רגעים נוספים, קץ הימים מתקרב.

 
פנס רחוב

באותם רגעים האמנתי,
שפנס יחיד, מרצד, בקבוק יין זול
וכמה טיפות גשם,
מאירים לי את כל הפואטיקה של החיים
ואת כל הפואטיקה של המתים.

זָר במטריה שקופה ובמקטורן מהודק,
שהאט הליכתו לידי, הביט בי,
מלא קנאה, מלא רחמים.

אחר כך חלף חתול קשוח,
ולקח איתו את הגשם.


האופטימיים

בבר שכונתי הקרוי 'לוֹס אוֹפְּטִימִיסְטִיקוֹס',
היכן שמוצעים טאפס וחמון ספרדיים,
נפרדו ממני לשלום שלוש עלמות מקומיות,
המטפסות על גבעת פֵּטְרִין רק פעם בשנה,
באחד במאי, יום האהבה הצ'כי.

אז הבחנתי בציור הַשֶּׁמֶן שעל הקיר מולי -
עששית דלוקה, המציגה עצמה מול מראה,
ומושכת אל אורה מטוסי קרב מן המאה שעברה.
כמו לוכדת יתושים.
מָרוּשְׁקָה, מנהלת הבר, רזה ובעלת עיניים שקטות,
שהגישה לי טאפה תפו"א ולצידו כוס פִּילְסְנֵר,
אינה יודעת כיצד התגלגל הציור למקומו,
אך נדמה לי שעכשיו גם היא הבחינה
בחתרנותו המשעשעת של הצייר.

אחר כך לֶנְקָה היפה,
שעבדה כמטפלת אצל משפחה יהודית בלונדון,
"עשירים מאוד", שאלה עד כמה אני דתי.
יכולתי לחוש את אדיקותם נחרטת בזכרונה...
היא וְיַאְנָה לגמו עוד יין לבן, וסיפרו לי שפעם,
החורף כאן היה קר באמת.

 
אהבה על חֵבֶל

אהבה על הקיר, אהבה במילים,
אהבה בגינה, אהבה בצלילים.
אהבה ברכבת, אהבה בלילה,
אהבה על בלטה, אהבה שדי לה.

אהבה מדודה, אהבה בשמיים,
אהבה הפוכה, אהבה בעיניים.
אהבה של פעם, אהבה כמו זבל,
אהבה בכסף, אהבה על חֵבֶל.

אהבה גבוהה, אהבה של רֶחֶם,
אהבה פתאומית, אהבה ולחם.
אהבה מקופלת, אהבה עירומה,
אהבה שבאה, אהבה תאומה.

אהבה יתומה, אהבה צעירה,
אהבה בין גגות, אהבה מהירה.
אהבה ניצודה, אהבה שפופה,
אהבה היסטרית, אהבה יפה.

אהבה יחפה, אהבה מלוכדת,
אהבה מלוחה, אהבה רועדת.
אהבה מאוחרת, אהבה בשלטון,
אהבה ישרה, אהבה ורצון.

אהבה כמעט, אהבה מובטלת,
אהבה גלית, אהבה מסורבלת.
אהבה מדברית, אהבה ריחנית,
אהבה תועה, אהבה גזענית.

אהבה בבקבוק, אהבה רדומה,
אהבה מלומדת, אהבה לנשימה.
אהבה מהצד, אהבה שזוכרת,
אהבה באגרוף, אהבה אחרת.

 
יחד

בואי נדבר בשפת האֵל.
את תתפשטי, אני אתפשט,
נשב במרחק מה זה מזו.
לא יחסר לנו דבר.
השמיים יִבַּרְאוּ, אחר כך הארץ.
לאט יעלה האור.

 
כיסאות

לֶנְקָה גדלה בבית שאין בו כיסאות.
תמיד ישבו שם על הרצפה, שכבו או עמדו.
בבית בלי כיסאות, מדברים על הכל.


זיקוקי דינור

משפחה רגילה, ארבע נפשות.
למשפחה הצטרף כיסא גלגלים. ועוד אחד.
אם תשאלו אותי כיצד ניתן לשבץ,
בָּאופן הכי פחות טראגי וללא אפשרות החלפה,
שני כיסאות גלגלים בתוך משפחה בת ארבע נפשות,
אודה שאין בידי תשובה מוחלטת.
אם תשאלו כיצד ניתן לעשות זאת,
בָּאופן שיכתיר הכי הרבה גיבורים -
גם כאן אני מסוחרר, וקטונתי מלהציע תשובה הולמת.

על גדת הַוֵלְטָאבָה, במקום ממנו נשקפת,
מוארת ומזדקרת, המצודה העתיקה הגדולה בעולם,
היכן שאלפי אנשים מציבים עצמם בינה ובין המצלמה,
דוחפים זוג הורים את כיסאות ילדיהם אל תוך הלילה.

בעבר השני של הנהר, מרקדים זיקוקי דינור.
מצעד הגאווה. גאים צועדים.
ובעבר הזה, שגם בו נוגע הרקיע,
שגם בו נלחשת אהבה,
יתכן שכל המשפחה הזו היתה מעדיפה
להכנס לתוך ארון, ולנעול אחריה את הדלת.

 
נקניקיות

היא היתה כבדת משקל,
נראתה כבשנות העשרים המוקדמות של חייה,
דיברה גרמנית וענדה שרשרת
ובה עדליון מוזהב בצורת סמל האינסוף.
לָאינסוף יש מקום מיוחד בליבי,
משום שעל פי ההיגיון, אין לו שם מקום.

דמיינתי קרן מחקר, פרופסורה, חדר דחוס
ובו נוסחאות חדשניות הממלאות את הקירות
ומשתלשלות אפילו מן התקרה, לבוש מרושל.
ניסיתי לזהות בעיניה ניצוץ גאוֹנוּת.

התבוננתי בה זוללת.
מעולם לא קישרתי את מושג האינסוף
עם פעולת אכילה -
האם קיימת כמות מקסימלית של נקניקיות,
פרוסות נקניק שמנות, ביצים ולחמניות,
שיכול אדם, רעֵב או נחוש, לאכול,
עד שיהפוך לנקניקיה בעצמו?
כעסתי קצת, לא על השאלה אלא על התשובה.

 
שְרוּלִיק

קראו לו שרוליק הפחדן.
נהג תמיד להרים משאות, כבדים או קלים,
בברכיים כפופות וגב זקוף.
"הגוף הוא כמו מכונית. כמו מכונית",
חזר וטפח בשתי ידיו על ירכיו,
להצביע על שתחזק אותן היטב לאורך השנים.

הוא בן שישים ושבע,
רוקד ריקודי-עם באופן קבוע.
"כל אחד והקטע שלו".
עכשיו פסטיבל ריקודים בפראג,
בחודש שעבר רקד סופשבוע בברלין.
"תבוא פעם, תראה - אלף איש, עוצמה!"
טופח על ירכיו, עיניו נוצצות.
אם יטפח על ירכיו בפעם השלישית,
יתכן שמדובר כבר ב'הפרעה'.

היה נשוי ואבא, היום חי בגפו.
שתי בנותיו השרמוטות,
אפילו לא סיפרו לו שהוא סבא.
"כמו אמא שלהן!"

"אני עדיין רווק".
"אל תגיד עדיין!" הוא לוחש לעברי בכעס,
שלא ישמעו שאר הנוסעים במטוס.
עיניו דלוקות.
אולי התכוון לכך שאריזת מזוודה אישית,
קלה לאין שיעור מאריזת מזוודה זוגית.
מביט החוצה ואז שוב אלי, קרוב יותר.
"אמרו שיש לי ביצים בגודל של פיסטוק..."
"שרמוטות!..."
"נא לא לשכוח חפצים אישיים במטוס".

 
פָאק מִי גִ'יזֵס

בבית הקברות היהודי העתיק שבפראג,
השנים קירבו בין מצבות.
הן שמוטות אחת על בטן שכנתה,
חלקן בִּצְבָרִים שניתן לזהות בהם,
אם שוללים את ההיתכנות של שינויים טופוגרפיים,
כמיהה של ממש לְאַחְדּוּת -
רופאים לצד חייטים,
רבנים גדולים לצד אופים,
אהובים לצד שונאיהם;
קירבה האפשרית, בדרך כלל,
רק בעת מלחמה או לאחר המוות.

השמש מסתננת מבעד לענפי העצים.
מצבתו של המהר"ל,
כמו גם מצבותיהם של שאר הצדיקים
שמוספרו בקפידה על גבי מפת בית הקברות,
עומדת מוגבהת מעט, בודדה וזקופה.
בחזית הבניין הסמוך, מעבר לחומה,
רעשי קידוח בלתי פוסקים.
משפצים. החזות חשובה.

מבין הצועדים בשבילי האתר,
בולט במיוחד גבר בלבוש שחור,
לצווארו שרשרת הנעולה במנעול,
שלשלאות תלויות בין חגורתו לכיסיו,
תסרוקתו בצורת כרבולת מזדקרת בצבע ירוק,
על גב חולצתו כיתוב לבן: "פָאק מִי גִ'יזֵס".
נטלתי ידיים ופסעתי החוצה דרך השער.


קברן

אחד ממקורות הפרנסה הבטוחים יותר,
והמקצוע היחיד ש[בהכרח] מסתיים
באותה פעולה בה החל.


רובוטים

יחסי אנוש הופכים להיות אוטומטיים -
הרי איננו רוצים להחשב לא ידידותיים,
באותם רגעים קצרים בהם תשומת ליבנו
נדרשת להפרד ממכשיר אלקטרוני כלשהו,
שכבר מזמן הפך לַמוקד העיקרי שלה.
כשישתלטו הרובוטים, נרגיש שוב בטוחים.


אדמה

בסוף כולנו נאחז ידיים.


זמן עבר

השעון צלצל,
כמעט מתנצל
שהזכיר לי -
זמן עבר.

אספתי את הגלים,
נעלתְ סנדלים,
השמש כבתה,
החלום נגמר.


צלילים של בכי שָׁקֵט

הנוף הנשקף מכיל, כמו בכל עיר, לילה.
חלונות מוארים, מסקנות מרחיקות לכת,
אמהות מניקות, הכרה באובדן, סליחה,
עליצות, צעקה, שיכורים, צחנת אדי ביוב,
צלילים של בכי שָׁקֵט, פריחה, אשמה,
רָעָב, יצירות לא גמורות, מורשת חדשה.
עמל שינוח עד מחר.


המאהב

הם היו שיכורים.
הוא היה המאהב שלה.
היא היתה יפה כמו פילגש.

קנה לה שעון יד מפואר
בשדרת פָּגִ'ישְׁסְקָה,
על שם בירת צרפת,
השדרה היקרה ביותר בפראג.
לא מקדים ולא מאחר,
מחוגיו כמו פגיונות מיומנים.
את כל זאת, בערך,
הצליחו למלמל.

עכשיו תוכל לשוב לביתה,
להכין כריכים,
ולשלח את שני ילדיה לגן.
בדיוק בזמן.


ללא מילים

כוח המשיכה כופה עלינו
לבנות או למצוא משטחים אופקיים.
לא נוח לישון על משטח משופע.

מתחת לכביש מהיר,
במבואת בטון צרה ומאורכת,
שנוצרה מטעמֵי תמיכה
או בשל תכנון לקוי של מהנדסי העיר,
גרים זוג זקנים.
משכן לא מפואר, אך בעל רצפה אופקית
וקירות מסוככים.
הם לא רואים שאני רואה
שהם לא רואים אותי.

על הרצפה, שני מזרנים דקים מצופים סדינים,
שולחן קטן ועליו מפה מתוחה, כוננית מאולתרת,
שני בקבוקי מים ושקית לחמניות.
אחסונית מפלסטיק תלויה על זיז שבקיר.
בדיוק הבעירו שברי עצים, בכדי לצלות קצת בשר
על מחבת העומדת מעל האש.
בית. ארנונה מינימלית.
ריח העשן הפתיע במידה שאילצה אותי
לחפש את מקורו.

מטרים ספורים תחתם, בהמשך המדרון,
זורם נהר הַוֵלְטָאבָה, נינוח.
בינם ובינו, מזדקפים עצים בריאים,
המתיזים על המקום קרני שמש
והופכים אותו לכמעט ארמון.
הכל מתנהל ללא מילים.


עזבונו של סופר

בבית קפה אחד,
שבו החללים שתחת ספסלי הישיבה
והחלל שתחת דלפק השירות,
כמו גם חלקים נרחבים מהקירות,
מצופים ספרים השוכבים אחד על גבי השני
ואשר נתרמו על ידי בתו ומעזבונו
של סופר צ'כי מפורסם שזכה לשיבה טובה,
מישהו שכח ארנק.

הקופאית התקשרה,
ותוך כמה דקות נכנסו למסעדה,
בפסיעות נמרצות,
שני שוטרים ושוטרת,
מדיהם התכולים מגוהצים והם חמושים.
כאילו קארל צ'אפק בכבודו ובעצמו
איבד את הארנק בכוונה,
ואז הזעיק אותם למוצאו.

אני מתלבט אם לצחוק, להשתומם או להעריך;
אמנם מסתבר כי תחנת המשטרה
אינה רחוקה ממקום האירוע, ובכל זאת...
הם הובילו את הארנק בבטחה.
מעניין אם מאגר נתוני הארנקים האבודים
אצלם בתחנה, מסודר על פי האלף-בית,
המימדים או על פי משך זמן האיתור.


אַבּוּ וּוַעִיד

פרופסור אַבּוּ וּוַעִיד,
גר בוילה עם גינה מטופחת בבית-לחם.
האינתיפאדה הראשונה, שפרצה בחורף 1987,
היתה טראומטית במיוחד עבור אשתו,
ומאז היא גרה בדירת שני חדרים,
בעיירה הצ'כית בה נולדה,
מרחק שלוש מאות קילומטרים מפראג.
היא מבקרת לעיתים רחוקות.
מגיעה בטיסה לעמאן,
ומשם בנסיעה בת שש שעות באוטובוס
לוילה בבית-לחם, הנוחה כנראה, באופן משמעותי,
פחות מהפחד שהותירו בה אותן שנים.
גם הוא מבקר אצלה,
יודע מעט מאוד צ'כית ומעדיף גינה.

במשך שנים שימש אַבּוּ וּוַעִיד כמרצה בכיר
ליחסים בינלאומיים, באנגלית ובצרפתית,
באנגליה ובבלגיה.
הוא ניסה למצות את השיחה שהזדמנה בינינו -
סיפוריו היו מקוטעים מעט,
הוא קיפץ בתזזיתיות בין אירועים ותקופות,
שלא כמו, אני מקווה, בהיותו מרצה;
מורכבותם של יחסים בתוך לאום, אינה זרה לי,
אני מבין בהם לא הרבה, ועוד פחות מכך,
ביחסים בינלאומיים.
למרות זאת, האזנתי לו בקשב רב.
המילה 'אינתיפאדה', נקשרת בליבי לחוסר אונים,
וחוסר אונים נקשר בו להקשבה.

גם ביחסים זוגיים אינני מהבקיאים,
אך נדמה היה לי,
על פי השינויים בגוון קולו והשפלת מבט אחת,
ששנים איחל לעצמו זוגיוּת קרובה יותר.
אַבּוּ וּוַעִיד הזמין אותי לבקר בביתו,
אך מיד נזכר שעל פי המדיניות הנוכחית,
איני רשאי לעשות כן.
נפרדנו בלחיצת יד ארוכה.

 
טיסה 2524

אולי האיש הרחב שנוחר לצידי בפה פעור,
שאוזניו שעירות כשולי קרחתו
וכרסו המשתפלת נושקת למושב שלפניו,
זה שאשתו ישובה בצידו האחר,
מנורת קריאה מעליה וספר פתוח לברכיה,
הוא ההוכחה הניצחת לכך שגבר נדרש,
על פי חוקי הטבע, לצוד אישה טובה אחת ודי.
ואולי, באותה מידה,
זוהי הוכחה ניצחת למשהו אחר.


בדיחות II

אורך ממוצע של בדיחה מסוּפרת,
הינו כשתי דקות. זוהי הערכה גסה.

להלן הצעה לאפליקציה שימושית לתיירים -
שמה יהיה "ג'וֹקְאָבִּילִי".
היא תסנן ותשמור בזכרונה, באופן רציף,
את כל רעשי הדיבור שנשמעו בסביבתה
בשתי הדקות האחרונות.
במקרה שתזהה קול צחוק, שהינו אוניברסלי,
מיד תסרוק את הזכרון השמור,
תתרגם את תוכנו למלל בשפת המשתמש,
ותתריע: "התקבלה בדיחה".
אם בדיחה מקומית תסתיים בחיוך בלבד,
פעולת הסריקה-תרגום לא תתרחש.

אפליקציה זו עשויה להיות לתייר לעזר רב,
לא פחות מאלו המציעות שבילים רומנטיים,
מיקומי מוזיאונים וכיכרות, סוגי מסעדות,
בתי תפילה, גלריות, נתיבי תחבורה ציבורית,
בתי הימורים, מצבורי נשק חבויים,
תאי מחתרות, נערות ליווי או מרכזי קניות.
האפליקציה תהיה חינמית, בחסות האו"ם.


מטרונום

בכיכר הנישאת מעל העיר,
זו שהולבשה בפסליהם של סטאלין ומלוויו,
זו שהופשטה מהם אחר כך בבוז
בכדי להלבישה תחנת רדיו פיראטית
ומועדון רוק-אנד-רול חלוצי,
זו שמתלבטת.

בכיכר הנישאת מעל שאון העיר,
ניצב כעת מטרונום ענק,
שגובהו עשרים ושלושה מטרים.
מתנדנד בְּשקט ימינה ושמאלה, שואל:
"ומה הלאה?"

ישבתי תחתיו, מהופנט מהמכניקה
של מנגנוני הזרועות וגלגלי השיניים,
מסוחרר מהאופן בו הוא פורס את הרוח.
הוא נע לאט ובעיקביות.
עננים נשאו איתם את הזמן, הרחק ממני.
הוא השאיר אותו לידי.


סתם איש

היא אמרה לי: "אתה קוסם!"
ואני סתם איש,
שלָהבדל בין אפס ואחד מעט יותר רגיש.
יודע לסדר אותם כך,
שחלון חדש על המסך יפתח;
שכשמישהו בדחיפות מצלצל,
הטלפון יענה וחס וחלילה לא יתבלבל;
וכשאני שותק, ומעירים לי "אתה אדיש?"
שמיד תִּשָּׁלַח הודעה: "אני סתם איש".


צלילים II

ניסיתי לכתוב צלילים מבוהלים.
אחר כך ניסיתי להמציא כאלו אדישים;
חלמתי אותם לפני כן.
המלחמה תמה.


לֶנְקָה היפה

כשבאתי,
מאדמה רחוקה,
ופסעתי לתוכה כמו בלש.
ראיתי את אבותיה,
שותקים, כמוה.
וכשהלכתי, זָר פחות,
נשאתי רמזים.