אֲדַבֵּר בָּאִשָּׁה הַהִיא
שְׁפַנֶּיהָ זָהָב וְשַעֲרָה קְלִפַּת עַרְמוֹן.
כִּירִיעוֹת טלְאִים נֶעֱרָמים תַּלְתַּלֶּיהָ
נֶאֱסָפִים אל זִגּוּג עֵינֶיהָ הַיְּרֻקּוֹת.

שֶׁדֵי גֶּשֶׁם נְשִׁיקוֹתֶיהָ עוֹקְצָנִיּוֹת וּדְקִיקוֹת
לֹא יִשְׁכְּחוּ מִמֶּנִּי בִּמְהֵרָה
וְאֵין טִבְעָם דּוֹמֶה לִלְטִיפוֹת
הַחַיּוֹת עַל העוֹר מְהֻסָּסוֹת לֹא מֵעַט.

אִתָּהּ, הַיָּמִים נִתְאָרְכוּ וְהַלֵּילוֹת נִתְקַצְּרוּ
עַד אֵין בָּהֶם דֵּי לְהַשְׁלִים נְשִׁיקַת
אוֹהֲבִים בַּחֲשֵׁכָה.

וְחַיַּי שֶׁהָיוּ מְקֻמָּטִים כְּבְעֵת יְקִיצָה
הִתְיַשְּׁרוּ אֶל מוּל פָּנֶיהָ
שֶׁהָיוּ כֹּה צְלוּלוֹת עַד יָכוֹל הָיִיתִי
לִרְאוֹת בָּהֶם אֶת עַצְמִי.

וְהָיִינוּ בוֹכִים וְצוֹחֲקִים אוֹהֲבִים וְשוֹנְאִים
וְהַכֹּל בְּאוֹתוֹ עִנְיַן עַצְמוֹ,
מְכֻשָּׁפִים הֶעֱמַדְנוּ פָּנִים
וְעִם הַזְּמַן תִּנִּינוּ אַהֲבָה.

כְּשֶׁתַּם הַיּוֹם,
הָלְכָת מִמֶּנִּי.

אֲנִי כּוֹתֵב לְךָ שִׁיר אַהֲבָה זֶה מֵהַמָּקוֹם
אֵלָיו הִגַּעְתִּי כְּדֵי לָמוּת.
אַךְ אֵינִי יָכוֹל,
אֵינִי יָכוֹל לָמוּת
בְּלִי לָדַעַת שֶׁל מִי אֶת עַכְשָׁו.

                                פיני