התאריך לא משנה. גם לא הבן-אדם, שיושב במטבח הקטן ואוכל פיתה
בוכרית עם סלט טונה וחמוצים. הוא יושב לבד, ואוכל לבד, סלט
טונה עם חמוצים. ועוד מעט הוא יישן לבד, ויחלום חלומות טרופים.
הוא מדבר לעצמו בשקט, לפעמים שומעים דרך הקירות. הוא מתלונן על
דברים שלא בסדר, מתווכח עם אנשים שלא ראה עשרים שנים. הוא
מתבונן בשקט באורות העיר המתרחבת. הוא יודע שדוחקים אותו לצד,
ונדמה שכבר ויתרו עליו. אין לו דעה בשום נושא פוליטי. "כולם
צודקים," הוא אומר. הילדים הצעירים לא דומים לילד הצעיר שהוא
היה. אפילו השירים ברדיו כבר שונים. "עולם סינתטי," הוא ממלמל,
לא על זה נאבקו ילדי שנות התשעים. עולם של מסכים, אף-אחד לא
קורא סיפורים. יש תנשמת על הגג שנחנקת כל לילה מהנשימות של
עצמה. יש סיפורי בדים ומדעים שונים, ודרכים פילוסופיות להתמודד
עם קשיים. ילדים עוד יוצאים לרחובות בשעות הקטנות, מעשנים סמים
ושותים וצועקים. כמו שהוא היה פעם, לפני יותר מעשרים שנים. והם
לא מבינים שהוא היה כמוהם. למען האמת, בגילם, הם יותר זקנים
ממה שהוא היה בזמנם. הם לא מקשיבים לעצות, כי מה הוא יודע,
יושב לבד במטבח ואוכל פיתה בוכרית עם סלט טונה וחמוצים. אין
יותר מלחמות, כי אין כוחות, ארבעים שנים הם בהחלט מספיקות. הוא
חי כמו תולעת, ולא פוחד למות. כי בעצם לא נשאר בשביל מה לחיות.