הבן-אדם היה חייב לשבור את הקרח איתה, במקום זה הוא שבר לה את
הפרצוף.
לא, אני לא מצדד באלימות משום סוג, אבל מעולם לא ראיתי במילים
- אלימות.
כי מילים הן בעצם סמלים של משמעות של משהו, ולא הדבר עצמו.
כשאדם קורא טקסט, הוא יכול לפרש אותו איך שהוא רוצה,
או איך שהוא לא רוצה,
גם אם נדמה לו שהוא לא רוצה - אבל הוא כן.
כי אי-אפשר להבין במוח משהו שלא קיים שם ממילא,
אחרת זה ייראה דבר לא מובן.
הוא לקח את הטורייה ואת השברייה ודפק אותן על הראש שלה.
מה זה טורייה? מה זה שברייה? מי שיודע - יודע. ומי שלא -
מנחש.
איך הוא מנחש? לפי דברים ששמע שהיו בהם את המילים האלה.
או לפי מילים שקרובות בצליל למילים האלה, כשהוא מניח שהן שיבוש
שלהן.
או שיש מי שיודע מה זה טורייה ושברייה, רק לא מבין למה מישהו
ירצה לדפוק אותן למישהי בראש.
או שהוא כן מבין, או שהוא מושך את הרעיון כרעיון סוריאליסטי.
או שהוא מושך את המשפט הזה כמשפט הזוי, כמו שורה משיר שהוא לא
מבין.
כשהוא קבר אותה, היא הייתה חיה,
האם היא מתה לאחר מכן? קרוב לוודאי ש-כן, כך ההיגיון אומר.
אלא אם אני אמשיך את המשפט, ואספר על דרך בה היא נשארה בחיים,
אחרת הקורא יניח שהיא מתה, ובצדק.
אבל אולי היא נשארה קבורה חיה לעולמי עולמים?
זה לא הגיוני, אבל אולי הסיפור לא הגיוני.
אז על מה היא חשבה כל אותו הזמן,
ומה היא עשתה, אם היא מסוגלת לעשות משהו.
אבל לא אמרתי איפה הוא קבר אותה. באדמה אולי, אבל אולי במערה?
אולי הוא קבר אותה במערה ענקית?
אז בעצם היה לה הרבה מקום.
אבל האם הקורא הניח שאכן היא נקברה במערה, או באדמה?
אולי בכלל היא נקברה בערימת בלונים.
אולי בערימת ילדים.
בלונים מנופחים או לא?
ילדים חיים או לא?
מה הקורא מניח? |