בחצות נשמע לפתע קול הפעמון של הקבוץ, שהיה תלוי בכל
כבדו-פעמון יצוק מברזל עבה-על מוט ברזל חזק ולא גבוה, שהיה
תקוע באדמה, על הגבעה שעליה ניצב חדר האוכל-המבנה המרכזי של
הקבוץ; שנים ספורות קודם לכן עוד היה מצלצל להזעיק כשפרצה
שריפה-לעתים נדירות, לאזעקה, לאירועים מיוחדים ובעיקר - לארוחת
הארבע בה הוגש על השולחנות הפשוטים בחדר האוכל לחם שחור טרי
וריבה. קומקומי אלומיניום, כמו גם ספלים, כפות ומזלגות
אלומיניום, היו מונחים על השולחן ואיש איש לקח לו מהתה הפושר,
ומהלחם העבה, הריחני תוצרת האופה שהגיע מהגולה בעקבות בנו והיה
מתגורר ב'שיכון הזקנים' בצד אחד של הקבוץ. לחם טעים וריחני
מאין כמוהו!
הפעמון נועד להזמין את החברים גם לארועים מיוחדים וזה היה באמת
מאורע כזה. אש פרצה במתבן, בחבילות הקש שנאספו מהשדה ונערמו
תחת סככה לגובה של כ-4 מטרים. הן נועדו להזין את הפרות בימי
החורף, לפני שיגדל החציר הירוק והרענן.
אינני זוכרת איך הגענו, אנו ילדי הקבוץ הקטנים, אל השריפה, אבל
אני כן זוכרת את עשן העשן הזוהר, האדמדם, שהתאבך מרחוק, מפחיד
ומאיים. חברי וחברות המשק גחו מחדריהם מנומנמים, דמויות כהות
ומרושלות, חצי לבושות, מפהקות, זה מכפתר את חולצתו וזו מסדרת
את אחורי חצאיתה, כולם בהו סביב סביב וכל העיניים פנו לעבר
העשן. יש אש במתבן, עברה הקריאה. כל הרגליים נשאו לשם.
אנו הילדים. מפוחדים וסקרנים כאחד, נגררנו אחרי המבוגרים,
שמהרו לכיוון המתבן, כשהעשן הופך לאש חיה, ארגמנית-צהובה,
שמזנקת בלשונות אדומות לכל עבר, פותחת לוע אדום וחושפת לפרקים
שיניים מתלקחות ומעוקלות, גיצים אדומים ניתזים באופן לא צפוי
לכאן ולשם, משמיעים קולות נפץ ולעתים נישאים לגובה של 2-5
מטרים, מאיימים על האנשים שבסביבה ומסיגים אותם אחורה.
עמדנו במרחק בטוח מהאש, אך החברים-הורינו וחבריהם-מיהרו לחפש
דליים ומיכלים מכל סוג שהוא-קופסאות ריקות מפח, סירים,
דליים... טור של אנשים התעקל עד קרוב קרוב ללהבה, כשהקרוב
ביותר גח גיחה קצרה, שופך את המיים על הלהבה מהצד. במרכז
הבעירה כבר היתה תופת, הלהבות התנשאו לשמיים. והמיכלים
המרוקנים עברו בשורה מיד ליד אחורה, אחורה בשורה האנושית עד
למקור המים הקרוב-ברז שעמד בצד, ליד הגרג'.
מישהו גילה צינור שהיה מושלך בין שאר מבני המחסנים והסדנאות של
הקבוץ; הצינור גויס מיד למשימה, נפרש במהירות עד לא רחוק
מהלהבה, המים נחתו על האש הנוהמת בשריקה, תסיסה, עשן עבה
ומתאבך, ותיכף לא נודע כי באו המים אל קרב הלהבה השואגת,
הפורשת זרועותיה באופן בלתי צפוי אנה ואנה ומעלה, זרועות
צהובות ועקומות, טורפניות....
הצללים שלנו היו ארוכים; העשן האדום התאבך והאיר למחצה, את
השמים המכוכבים, וביחד עם הפחד שהיה בנו כל הזמן-הלהבה האירה
וחומה הגיע וצרב אותנו גם מהמרחק בו עמדנו- היה גם הפחד, של
הורינו וגם שלנו-שהאש תאחז באניצי הקש והחבלים שהיו זרוקים
סביב המתבן הלוהט ועולה באש, ותעבור גם לחפצים דליקים אחרים:
קרשים, חוטים, חבלים, צינורות גומי, המכונות שתחת הסככה-החל
בטרקטורים ומחרשות, ותעבור גם למכלאת הסוסים, לרפת וללול...
לפתע קרס והתמוטט גוש גדול של קש דולק שאחז בחבילה בגובה שני
מטר , אש בוערת במחצית חבילת הקש, והיא אכולה בשחור, חציה
מפוחמת וחציה לוהטת, הקש מתפצח בנפצוצים, והנה היא קורסת על
האדמה ומתפזרת לקטעים, וגושי אפר ואניצי אש מהבהבים עדיין.
החברים הקרובים אליה נפוצים בנפילתה למרחק בטוח ממנה. עקבנו
כמהופנטים אחרי המפלצת האדומה המשתוללת, הלהבה שהולכת ומכלה
פרי עמל של שבועות שנאסף מהשדה כדי להאכיל את חיות המשק...
בשלב כלשהו שמה המטפלת שלנו לב, שאנו הזאטוטים, נמצאים גם כן
בקהל הצופים. היא הרימה קולה: הביתה, אתם לא יודעים שזה נורא
מסוכן? מהר ללינה. עכשיו הזמן לישון. מהר לגן, מהר למיטות!
כך גורשנו, אנו, הילדים, מהשטח.

השריפה כובתה רק לפנות בוקר, כשכבר החל השחר להאדים באופק.
כשבאנו למחרת לראות את השרידים ראינו רק תל אפר גדול ושחור,
ובו מפוזרים חפצים, שאריות של קש וכלי ברזל, פחים ישנים
ומעוותים, עמודים שהתעקמו מהשריפה ונטו על צידם או נפלו...פה
ושם עוד התאבך עשן מהרמץ שנשאר, וחלק מהשטח השחור עוד היה רווי
במים מליל השריפה. הריח, של אדמה, עשן, אפר, עוד נישא במקום
זמן רב אחרי כן.

14.7.2016