מבט של איש העובר ברחוב,
נעצר וחודר עמוק לשלך,
אתה מנסה לאחוז ולא לחשוב,
שלא כמו כולם, יתנתק ממך.
אך לא נמצא דבר מיוחד בדמותך,
העיניים משנות זווית חדה,
אתה נשאר עם גוף קפוא במקומך,
עוד אדם שהשאיר את נשמתך לבדה.
אתה ממשיך ללכת בין האנשים,
בתקווה שאחד יתקל בידך,
שייווצר קשר, גם אם רגעי,
שתאמר רק מילה בודדת, "סליחה".
שייצא קול מפי מישהו זר,
שיהיה מכוון בכל כולו אלייך,
חיובי או שלילי, הכל אותו הדבר,
העיקר שלא יפסח מעלייך.
ונדמה שבינך לבינם יש הפרדה,
אנשים הולכים רחוקים וזריזים,
כמו נרתעים שמא תיווצר קירבה,
מדגישים כמה שממך הם שונים.
והשתיקה חונקת,
הזעקה מאיימת לפרוץ,
הבדידות משתלטת,
אם רק היה את האומץ לקפוץ.