כשהייתי ילדה ונערה,
אני זוכרת את הבית שלנו
של המשפחה,
כשהיו אמורים להגיע אורחים,
איזה לחץ היית משרה עלינו,
שהכל יהיה נקי ומסודר,
אחרת
"מה יחשבו עלינו..."
אוי ואבוי
הפחד הזה
ממחשבות של אחרים
עלייך...
ואת בעצמך
סיגלת לעצמך
את אותו העניין
של חשיבה ביקורתית,
של שפיטת האחר,
מבלי לדעת עליו דבר,
רק על סמך מראה עיניים...
ולמראה עינייך
אני יושבת בבית
לא עושה דבר...
אולי אם הייתי מדפיסה
את הסיפורים הקצרים
היית יכולה לראות
את הדפים נערמים
אבל גם כשאיתך מדברים
האמת חומקת והופכת
לעוד סיפור מעוות עליי
לאחרים...
ולא משנה אם זה נראה לעין,
שאני יורדת במשקל,
ובכלל שהשתנו בי דברים,
מספיק שתראי קוביית שוקולד,
ו... הופ... אני אוכלת זבל
ולא שומרת על עצמי...
ומה בדיוק עשה לך הגרוש שלי?
את לא היית שם לראות
את כל שהוא עשה למעני,
ואת לא רוצה להבין,
שבשנים, שהייתי איתו
קיבלתי ממנו מעל ומעבר,
אז אם את רוצה לערב אותי
בתביעה נגדו,
אני יכולה לתבוע רק
מזונות אישה,
כי גם על הפרת ההבטחה
לשלם את שכר הדירה
אין לי הוכחה כתובה,
ואני לא מתכוונת להיכנס
למאבק כלכלי ולשנאה,
שאת מנסה להחדיר בי,
בשנאה ובכעס שלך כלפיו
את רק גורמת לי
לבקש ממך מרחק!
אם יש לך אי-אלו עניינים איתו
אל תסמכי עליי
בתביעה שלך אותו!
ואת לא מוכנה לדעת
שהיה לי איתו
טוב יותר
מאשר איתך!
ונמאסה עליי השנאה שלך
ואני לא מבינה,
למה מפגשים איתך
צריכים להסתיים במתח
למה את צריכה להרוס,
כן, להרוס לי את החיים,
להכניס אותי למתח ולכעסים,
עד שלמחרת המפגש,
אני צריכה להיזהר
מפני התקף אפילפטי נוסף...
לא נעים לי לדעת
שאני צריכה
לשמור על עצמי
מפנייך!
למעשה,
זה מכביד עליי מאוד!