אני קולעת צמות לאחותי הקטנה,
ובוחרת מהמלתחה בגדים לפי מצב הרוח, האוויר והיום בשנה.
מכינה אותה לגן, מתפנה לעיסוקי,
אבא עודו ישן - אין לו הרבה פנאי.

משתדלת לא לחוש, כי להדחיק.
לא להיות ילדה, אלא אדם בוגר.
אולי אני זקוקה לבן זוג, אולי לבית אחר.
כי זה קשה להיות את אימא,
והאם יש לי זכות לטעון למשהו אחר?
לפעמים אני רוצה פשוט לברוח,
לפרוק כל עול ולהצהיר שאני כאן אורחת ולא יותר.

הסיר כמעט גולש על הכיריים,
את לא נמצאת, לכן אין תזכורות.
אולי ב-4 אארח חברה,
ב-6 שבת נכנסת ויש להדליק נרות.
רק עוד מספר שורות אכתוב ביומני,
על שכנים טובים ושעות דחוקות.

מסיבות ובילויים הן לא לראש קודח, מתלבט,
לתינוקות בית רבן שמתחשלים.
כי ילדה בלי אם, היא מגויס ללא שאר רוח ובלי חגור,
שהוטל יחיד בשטחים המופקרים.

אודות הבנות שנאלצות בעל כורחן ללמוד מלאכת נשות חייל, בחסדן,
וללא עזרה ותמיכה מאימא.

נכתב בתאריך ה- 7.8.2016