קנית עתה לחם וגבינות.
מקולח ומבושם את היין אביא,
ודאי פרחים יהיו, ונרות.
המלמלה האדומה, מצודדת לגופך,
ממתינה עד שאנעץ מבט, לא אאלץ לשמוט.
לא מספרת לאף אחד, אולי לחברות,
כדי להפיק את המירב מהנאות קטנות.

זו פרשית אהבים קצרה, אחת מיני רבות.
אולי הפעם רוקמת עור וגידים, אולי היא תעשה צרות.
נגיף ושפשפת, תשוקות פוקדות כמו חולי שדועך ובא,
לכן קשה להיות הגון, להתמסר ובאחת להימלט מהזקנה.

כל ההתכתבויות המקדימות והמיסרונים,
שאף אחד לא שומע, לא רואה, כומסים סוד, אותנו מלהיטים.
בשינייך ורוקך מורידה את הטבעת מקמיצת ידי,
רק העולם משחרר אנחה, מניח לנפשי.
תופר מחדש את גלימתי, מסיר כתמים של שחיקתי.

אז אפרד מהחיוך המהתל ומהרוך,
את זהותי אלבש ואצא אל בלל משעמם-מתיש של פעולות.
זה לא נוגע לאישה או לילדים,
רק לעיניים התרות ופוקדות מדשאות של אחרים.
גם אלף שנה נחיה, כל עוד נחזיק בנעורים,
לשד החיים יקסום, יותיר אותנו רעבים...


נכתב בתאריך ה- 8.2016
"לשד" עצם, תמצית.