הסתבכתי עם עצמי כל-כך הרבה בגלל המנוולת הזאת. אני כבר לא
יכול לכתוב על אהבה, או להאמין בה אפילו, אחרי מה שהיא עשתה
לי. אני מעביר את הזמן כמה שאפשר בסבבה, מחכה שהזעם ממני אליה
ירד, ואמצא לי מישהי אחרת. והיא מצלצלת. "הלו, מיכה, אני ממש
מתנצלת על מה שקרה. סליחה מכל הלב, לא רציתי לפגוע בך." "זה
בסדר." זה לא בסדר, אבל ניסיתי להחליק את השיחה, ולשכוח אותה
שוב. "נפלתי לתהום בכביש עוטף עזה עם המכונית, אתה יכול לעזור
לי? אני חושבת ששברתי את עצמות הרגליים והידיים, וגם הצלעות
כואבות. אני מאבדת לאט אבל בטוח דם. כל המספרים נמחקו לי
מהטלפון הנייד ומהזיכרון, חוץ מהמספר שלך. עורבים חגים מעליי,
נחים על העצים, מחכים שאמות כדי לנקר לי את העיניים ולאכול לי
את הטחול. נכון שזה נורא? אני מאוד מפחדת, ונפגעתי בראייה, אני
רואה כתמי דם אדומים. זה דווקא מאוד יפה לראות את העולם באדום,
אבל הייתי מוותרת על זה בהתחשב בסיבה ממנה זה נובע, חחח. טוב,
אז כנראה שאמות תוך כמה ימים מרעב וצמא אם לא תעזור לי, ויהיו
לי ימים אחרונים של סבל גדול, כי כואב לי בכל הגוף, אמרתי
ששברתי את העצמות? אז תן את המספר שלי לאיזה ארגון הצלה או
משהו, כדי שיעזרו לי, ויחלצו אותי עם מסוק, ואבלה קצת בסבבה
כמה חודשים בבית-חולים, והם יצילו את חיי. נכון שזה יהיה
מגניב? אחר-כך, כשאני אבריא, אבוא לבקר אותך, לאהוב אותך בגוף
ובנפש, ולפצות על העוול שעשיתי לך. בסדר, מאמי? אני סומכת
עליך, יקירי. אל תאכזב אותי." "בסדר, אני אתן את המספר שלך
לשירותי החירום." "נפלא! ידעתי שלא תנטוש אותי! אתה חבר אמתי.
תודה לך, וסליחה על מה שעשיתי. אתה סולח?" "כן." "טוב, יופי.
אז יצילו אותי, ואחר-כך נתראה." "טוב, ביי." |