הרפאים מצאו אותנו לאחרונה,
אור מועם לא סנוורם, חמצן שפג נוצל עד תום.
צעד פסעו מהצל שבו עמדו,
התיישבו בכל פינה, הבל פיהם שרר בַּכֹּל.

רפאים פוסעים כעת בבית,
פותחים וטורקים דלתות.
שְׁקוּעֵי עיניים, כְּחוּשֵׁי לְחָיַיִם,
רְפֵי לסת גוררים עצמם במסדרונות.

מזיעים צוואר, בוהים בכיסא עומד, או תמונות ישנות.
משלחים מבט חיוור שאין בו מסר או שאלה, שאין בו רגשות.
תחושת נימול עוברת בכל נגיעה, קר שילדם בלילות.
אך יחזרו הנמלים מהר לתל, וכל רוח תשוב, תתכנס בכוכה,
פיסות ממנה יקהו כטיח המתקלף שלקירות.

לגירויים, לסכנות שבסביבה, הם ישנים,
אין סקרנות מרעש, דפיקה בדלת או צחנה.
את חילופי העונות לועסים הרְמָש-ִים,
שכבות אבק כוסות חפצים שנשמטו תחת יד קלה.
אדישים להריסות, אך ישקרו אם יטענו, שאוזן לא הטו לבכיית
חרש-חרש מוכרה.

כך, אולי רק מן הצד, אנחנו מכירים אותם,
עת שהזריחה מאחרת להשכים.
ממיר השחר מעונו מהשמיים לבתים שם יש סנוור,
חַיּוּת ממקורות אלמוניים.



נכתב בתאריך ה - 19.7.2016
רְמָש-ִים אלו הם שרצים, זוחלים.