"אה... זו את."
אני נכנסת וסוגרת אחריי את הדלת שהיא לא טרחה לסגור
היא כמעט רצה אל המטבח,
אורזת לחם בעטיפה אטומה,
אוטמת גבינות ומאחסנת במקרר
שום מילה של רצון טוב או מחווה של הכרת שמחה,
למרות שלא ראתה אותי שלוש שנים
כאילו רק לפני רגע יצאתי וכבר חזרתי
"אני לא יודעת מה יש בטלוויזיה, וזה לא מעניין אותי,
אבל אני לא יכולה להפסיק לצפות."
היא אומרת ומביטה רגע בטלוויזיה הדלוקה (כשהיא עומדת),
ושוב נחפזת, מפשפשת במוצרים ובודקת תאריכי תפוגה,
מאחסנת ובודקת מה יש ומה חסר
"לוטאן," אני קוראת בשמה
לוטאן נכנסת לחדר בשקט, מביטה בי,
ויושבת.