בקיץ שפתח את שנות התשעים אימא שלי התחתנה עם בני, גרוש ללא
ילדים שהיה מבוגר ממנה בשתיים עשרה שנים, והייתה כבר בהריון עם
אחי הקטן. אני חיכיתי לחתונה הזו בלי סוף כי ידעתי שאלבש שמלת
שושבינה לבנה בוהקת, וניסע לאילת לחופשה שלושתנו.
בראשון לספטמבר אותה השנה עליתי לכיתה א'. בין האימהות
המתרגשות במגרש בית הספר הייתה גם אימא שלי, עם בטן של חודש
שביעי. גרנו בדירה שכורה וקטנה מאד, בשכונה בחלק הלא נכון של
העיר. כשיגיע התינוק, ידעתי, אאלץ לחלוק אתו את החדר, ועם אימא
שלי את הלילות הלבנים.
שנה לפניי עלתה הנכדה הראשונה של סבא וסבתא שלי, הוריה של אמי
, לכתה א', והמאורע הוליד מסורת - הם יקנו לכל נכד או נכדה
שיעלו לכתה א' את הילקוט, הקלמר על כל הציוד שבו, המחברות
והספרים, שסבתא שלי עטפה במיומנות רבה.
ימים רבים חיכיתי, עם הילקוט הכחול שלי והקלמר הוורוד שלי, לו
סגירת "טיק טק" - הצעקה האופנתית האחרונה דאז, הטושים,
העפרונות, המחק הריחני והדבק הנוזלי. כשהגעתי לכתה א', לא
מכירה איש מהילדים מלבד מיטל רוזן, שסבתה הייתה שכנתי, ניגשה
אליי מרב עזריאל, שמיצבה את עצמה זמן לא רב לאחר מכן כמלכת
הכיתה. "איזה קלמר יפה", היא אמרה לילדה התמימה שהייתי,
ובהפסקה הוציאה מהקלמר את הטוש הכחול הכהה וצבעה אותו. הצבע לא
ירד. הוא לא ירד גם מהמחק שצבעה, ומהעפרונות. ידעתי שלא אקבל
ציוד חדש, אז שתקתי והמשכתי להשתמש במחק הצבוע, ובעפרונות
המוכתמים, מסתכלת בעצב על הקלמר הוורוד היפה שלי, שהפך כחול
מזעזע.
אבל ציוד מוכתם לא הספיק למרב, ילדה גבוהה עם שיער גלי מתפתל
שנאסף בקוקו ושיניים שחלקן שחורות כתוצאה מעששת, בתם הצעירה של
טייס ומורה, והיא החלה לנסות ולהפוך את החיים השבריריים ממילא
שלי לשבירים ממש. איש מהכיתה לא הורשה לדבר איתי, ואפילו מיטל
חברתי הטובה נאלצה לומר לי שהיא רק "עושה את עצמה שהיא לא חברה
שלי, אבל אחרי בית הספר נפגש אצל סבתא שלי, טוב?".
בית הספר היה קרוב לביתי, למרבה המזל, כך שיכולתי לחמוק ממנו
במהירות עם השמע הצלצול המבשר את סוף היום, ולהישאר קצת בגן
השעשועים הסמוך, עד יעבור זעמם של בני כיתתי, ששעו לקריאות
מלכתם והחרימו אותי במשך היום כולו - מציקים לי בהפסקות
מילולית ומאיימים לרדוף אחריי בתום הלימודים. באותה שנה למדתי
את השיעור החשוב ביותר שאלמד על אנשים - אסור לסמוך על איש.
ועוד למדתי שרצוי שתמיד תהיה לי חברה הכי טובה, כדי שמהבדידות
לפחות אנצל.
בכל יום, למעט ימי שישי, הלכתי אחרי הלימודים לסבתה של מיטל
חברתי. שם, בזרוע מוכתמת במספרים שחורים שאז עוד לא ידעתי את
פשרם, היא הכינה לשתינו ארוחה קלה, בדמות חביתה או סלט,
ולפעמים שניצלים ופירה, הכנו שיעורי בית וראינו תכניות של
החינוכית בטלוויזיה הישנה שלה. אחר הצהריים אמי ובעלה חזרו
מהעבודה ואני שבתי הביתה, מפתח תלוי בלולאה מסתלסלת על צווארי
והילקוט הכבד על כתפיי.
בנובמבר נולד אחי, שהיה הבכור לאביו. אני נותרתי בת יחידה
לאבי, שטרם התחתן בשנית אז. את התינוק אהבתי מאד. היו לו
עיניים כחולות גדולות ושיער בהיר והוא בכה די הרבה. בכל זאת
הייתי סובלנית אליו, מאכילה אותו מבקבוק, עוזרת לקלח אותו
בכיור הקטן שבאמבטיה המתקלפת, שרה לו שירים ושמחה לשוב הביתה
בארבע אחר הצהריים בכל יום ולשחק אתו. כמקובל אז, איש לא בדק
אם הכנתי שיעורים, אם אני מתקשה במשהו, איך המעבר לבית הספר
משפיע עליי או איך הולדת האח משפיעה - פשוט הניחו שאני בסדר,
כי שתקתי, אבל החיים היו מגרש של מכוניות מתנגשות, והייתי
צריכה ללכת במסלולים מחושבים מראש בכדי שאחת מהן לא תפגע בי,
וגם זה לא תמיד עבד.
בלימודים עשיתי חיל - מהר מאד ידעתי לקרוא ולכתוב, בכתב ברור
וקריא וכמעט ללא שגיאות הכתיב האופייניות לגיל זה. על פניו לא
הייתי מוזנחת בכלל - תמיד לבשתי בגדים נקיים, שערי החלק והחום
קשור במיני סרטים, משוך אחורה בקשת לשיער או קלוע לצמה מסודרת,
תמיד הבאתי את כל הציוד הנדרש - מוכתם או לא - לבית הספר,
בילקוט חיכתה לי קופסת האוכל עם המפית של פו הדב וחבריו
וסנדוויץ' כלשהו, השיניים שלי לא היו שחורות כלל מעששת, אלא
לבנות ובוהקות, ותמיד הצלחתי להכין שיעורי בית. אבל על
המכוניות המתנגשות איש לא ידע, ואיש לא שיער גם שבבית שלי,
דוגמא ומופת למשפחה חדשה שנבנתה על הריסות הקודמת והשמידה אותה
כליל, כמו עיר שעלתה מחדש בנויה להפליא מן הים, נוכח סדר יום
חדש ונוקשה, שהמקום שלי בו הצטמצם לכדי ריצוי ציפיות הסביבה
והפיכתי לילדה הממושמעת המושלמת.
כשאימא שלי ובני הכירו הוא היה כבר בן ארבעים, נואש לילדים
משלו, והתייחס אליי בתחילה כאל בת - משחק איתי, קונה לי
צעצועים, מטייל עמי. כשהתחתנו בני ואימא והוא עבר לגור בביתנו,
משכיר את דירתו הקטנה והמסודרת, הבין פתאום מה זה אומר כשיש
ילדה אמתית בבית, בת שש, שכבר רגילה לסדר יום מסוים ולכללים
חופשיים למדי - הבית אינו מסודר תמיד, השולחן איננו ערוך
למשעי, הילדה לא תמיד ישנה במיטה שלה כי היא מפחדת מהחושך וכי
התרגלה לחבק את אימא בלילה - החיים אינם כה צפויים ורגועים.
מיד נוכחתי לדעת, עוד בירח הדבש שלהם באילת אליו הצטרפתי, כי
אין לי מקום עוד ליד אימא במיטה הזוגית הגדולה, ולא משנה כמה
מפלצות שכנו שם בחדר שלי, בלילה בחושך. פתאום צעקו עליי כשמשהו
לא התנהל לרוחו של בני, ואף הכרתי את נחת זרועו, כך שהבנתי
שלהיות ילדה טובה זה משתלם, שאחרים שולטים במסלולי המכוניות
המתנגשות, שאני רק נהגת המשנה.
ובכל זאת, על אף השתדלותי והעזרה הרבה שלי בבית עם התינוק,
ציפיותיו של בני ממני לא תמיד תאמו את המציאות, ואימא שלי
השתדלה לא להתערב בוויכוחים בינינו, לא נתנה עינה במכות שחטפתי
או בבכיי. היו לילות בהם החדר שלי המה בכי - התינוק בכה במיטתו
ואני במיטתי, רק לאחד מאתנו ניגשו, כמובן, והשני נאלץ להחניק
את בכיו לתוך הכרית. ועדיין הייתי בוגרת, כביכול, עשיתי את כל
הנדרש ממני בבית ובחוץ, מוצאת מקלט בספרים שהתחלתי לקרוא,
כשניים-שלושה בשבוע, בחברות עם מיטל, בתינוק המתוק שהפך אותי
לאחות, ובחלומות רבים-רבים בהקיץ.
בינואר הגיעה מלחמת המפרץ, והמתיקה מעט את יומי - לא נאלצתי
עוד ללכת לבית הספר ימים רבים, והמורה חילקה את הכיתה לקבוצות
קטנות, שלמדו בכל פעם בביתו של ילד אחר. אליי הגיעו אז חמישה
ילדים בלבד, מרב עזריאל לא ביניהם, גוזרים ומדביקים. דבק לא
היה לי וגם לא כסף למכולת השכונתית, אז הראיתי להם את השיטה של
סבתא שלי להכנת דבק - ערבוב קמח ומים. הם התלהבו מאד. אחרי
השיעור ראינו קצת "רחוב סומסום" בטלוויזיה, ו"זהו זה", והילדים
הלכו. זאת הייתה מלחמה שלא נגעה בנפשנו כילדים כה רכים, להפך -
חיכינו לתוכניות המיוחדות שהכינו בגינה ("העולם הערב", למשל),
אהבנו ללבוש את המסכה ולהראות מצחיקים מול המראה בחדר האטום,
ובעיקר - אהבנו את זה ששגרת החיים החורפית נעצרה ולא הלכנו
לבית הספר.
אבל המלחמה נגמרה, ועמה חופשת הלידה של אימא שלי. שתינו חזרו
לשגרה - היא כפקידה זוטרה במוסד ממשלתי שנוא, ואני כילדה שנואה
בבית ספר ממלכתי קטן. בני עבד אז במשרד ממשלתי גם הוא, ולא
הסכים להשאיר את התינוק במעון, כפי שעשתה אמי איתי. בני היה
יתום משני הוריו, כך שלתינוק היה זוג אחד בלבד של סבא וסבתא,
ובצד לאמי ולבני בכסף, נאלצה סבתי להתפטר מעבודתה המתישה
כסוכנת משק הבית של משפחה עשירה בתל אביב, ולהיות המטפלת של
התינוק. עתה כבר חזרתי ישר הביתה בצהריים לארוחה חמה וטעימה
שבישלה בכישרון רב סבתי, ומיטל ואני התראינו דווקא אחר
הצהריים, בגינונת של דירתנו השכורה, מכסות עלים בבוץ ומציירות
במקל על האדמה, קופצות בחבל או בגומי, משחקות קלאס או ים-יבשה,
ורחוקות מילדי הכיתה ששיחקו מדרכות או שבויים ברחובות
הסמוכים.
בחופש הגדול לא היה צורך לשלוח אותי לקייטנה, שכן סבתא הייתה
אצלנו בבית כל הזמן בגלל התינוק, כך שמיטל ואני נדדנו מהבית
שלנו אל הבית של סבתה, משחקות וצופות במרקו, הקטקטים ונילס
הולגרסון, עמו רציתי גם אני פשוט לעוף אל האופק. כתה ב' כבר לא
תפסה אותי לא מוכנה - תמימה לא הייתי עוד ועל הציוד החדש שלי
שמרתי כעל בבת עיני. אך עתה מרב עזריאל הייתה נחושה עוד יותר
להתעלל בי, כשהיא ממציאה שירים אודותיי, מקללת, שולחת לי פתקים
מרושעים בכתב ידה הגדול בזמן השיעור ובכל כוחה משתדלת לשתף גם
את שאר הכיתה במעשיה.
אני נותרתי שקטה וחזקה. לא הפריע לי שלא היו לי חברות מלבד
מיטל, לא הפריע לי שלא הוזמנתי לימי הולדת, וגם את שלי לא
חגגתי. נדמה לי שאימא שלי דווקא נשמה לרווחה, שכן בין הררי
המטרנה והחיתולים, כסף מיותר למתנות טיפשיות לא היה. בסופי
השבוע שהיתי בדרך כלל אצל אבי, שגר אז אצל הוריו. שם עדיין
הייתי ילדה יחידה ופונקתי לרוב - אופניים, מגה סון, רקמה,
ספרים, לגו, פאזלים, נסיעות לים... שם היו בני הדודים שלי,
הקרובים לגילי, חברים של ממש, ויחד הכנו רביעיות משחק, תפרנו
בובות והצגנו הצגות למשפחה, מחופשים בבגדי הגדולים. החיים נראו
מאוזנים כמעט.
בלימודים המשכתי להצליח גם בכיתה ג'. התינוק הפך לפעוט יפיפה
שאהבתי עד מאד - יחד צפינו בטלוויזיה, שותים שוקו קר, התנדנדנו
בנדנדות בגן השעשועים שליד סבינו, שרנו שירים והשפרצנו אחד על
השני מים באמבטיה. לקראת סוף כתה ג' אימא כבר הייתה בהריון
שני, שבסופו תלד תינוקת. אבא שלי, מצידו, התחיל לצאת באופן
רציני עם גרושה לה ילדה הצעירה ממני בשנתיים, ובסוף אותה שנה
הם עברו לגור יחד.
אבל בינתיים, העניינים בכתה נמשכו עבורי כרגיל והמכוניות
התנגשו ללא הרף, כאשר זכינו אני וילד נוסף, עולה חדש מברית
המועצות שזה אך התפרקה, לקיטוני קללות ואלימות פיזית מתונה
בהפסקות. לרוץ לא יכולתי, בשל בעיות מוטוריות מולדות, אז
נאלצתי להיות מתוחכמת - למצוא פינות שקטות בבית הספר להתחבא
בהן בהפסקות, לנצל פרצה בגדר כדי לברוח אחרי הלימודים, למצוא
את המורה בהפסקה בטענה מומצאת כלשהי, ובעיקר - אף פעם לא לבכות
לידם ותמיד לענות להם בצורה שתראה שגאוותי עדיין בידיי.
בסוף כתה ג' החליטו לפצל אותנו לשתי כיתות במקום שלוש, ואני
התפללתי שמרב עזריאל לא תהיה איתי באותה כיתה, אך תפילותיי לא
נענו. עם זאת, הייתה עכשיו בכתה שלי ילדה בשם אדווה סיבוני,
שהשתלטה למרב על הכתר. אדווה למדה בכתה המקבילה עד עתה, ולא
הייתה בקיאה בעניינים הפנים-כיתתיים שלנו, כך שהיה לי סיכוי
להינצל והייתי נחושה לקחת אותו בשתי ידיים.
כתה ד' החלה, וזו עתידה הייתה להיות השנה שתשנה את חיי. התחלתי
לחייך לאדווה, לתת לה להעתיק ממני שיעורי בית... אפילו הזמנתי
אותה אליי ודאגתי שסבתא תבשל קוסקוס באותו היום, ותאפה איזו
עוגה. זה עבד - אדווה התלהבה ממני ורצתה בחברתי. "הקומדי סטור"
עלו באותה שנה, ואני ידעתי לחקות את כל הדמויות המרכזיות שם.
בהפסקות ישבנו בחוץ כמה בנות מהכיתה, ואדווה הייתה מפצירה בי:
"תעשי ז'וז'ו חלסטרה! תעשי ז'וז'ו חלסטרה!". אז עשיתי, והן
צחקו.
במרץ של אותה שנה נולדה אחותי ולא הייתה מאושרת ממני. שעות
טיילתי עם העגלה שלה ברחבי השכונה, אפילו לא הפריע לי שהיא
בוכה בלילות בחדר הקטן אותו חלקנו שלושתנו. לקראת הקיץ סבא שלי
החל לא להרגיש טוב. זה היה מעט אחרי שסבתא והוא עברו דירה
משכונה אחרת בעיר לשכונה שלנו, ממש בסמוך אלינו. ביולי הוא כבר
גסס, בגיל 58, מסרטן במעי הגס שהתגלה מאוחר מדי. דוד שלי, אשתו
והתינוק שלהם, הוזעקו מארה"ב, ובסוף אותו הקיץ סבא שלי נפטר.
אימא שלי, שסבלה גם ככה מדיכאון אחרי לידה, הייתה שבורה
לחלוטין, ואת בני פיטרו מהעבודה. אפילו כסף למטרנה לא היה עבור
אחותי, אז נאלצנו לחמם לה חלב רגיל ולהשקות אותה בו.
אחרי אותו הקיץ הארור מצא בני עבודה אחרת, שוב במשרד ממשלתי.
אימא שלי חזרה לעבודה ואני התחלתי את כתה ה', עם סט חברות
חדשות. בסוף כתה ה' קנינו מן השכנים שלנו את הבית שמעלינו,
לאחר שמכרנו את הדירה של בני ולקחנו הלוואה גדולה מהדוד של
אמי. אז כבר היה לכל ילד חדר משלו, ואני קיבלתי אפילו
טלוויזיה. זה היה שיפור עצום באיכות החיים.
כשהייתי בכתה ו' נישא אבי לחברתו, שלא הייתה טובה יותר מבני
בכל הקשור ליחס אליי. לפני החתונה התחלתי להישאר ערה בלילות
ולאכול מזון קר ישר מן המקרר. כך, ביטאתי לראשונה פיזית את
המצוקה הרבה שבה הייתי שרויה, וסופסוף מישהו ראה את זה. נשלחתי
כלאחר כבוד לפסיכולוגית הריונית ואדיבה מטעם היחידה לבריאות
הנפש בעיר, עד שילדה ולא יכלה יותר לטפל בי. זייפתי הסתגלות
למצב החדש וניסיתי לנהוג את המכונית שלי בצורה הזהירה ביותר
האפשרית. מסיבת בת מצווה לא רציתי לערוך, אז קיבלתי מערכת
סטריאו מאבא וחופשה בטורקיה, עם סבתי ודודתי מצד האבא, מאימא.
בינתיים, הספיקו גם אבי ואשתו להביא ילד לעולם, ילד שביום
לידתו בכיתי מרה, ושאמו לא אישרה לי להחזיק אותו עד גיל
שנתיים, למרות ניסיוני עם אחיי הקטנים, כשהיא נותנת לבתה בת
ה-11 לטפל בו כל אימת שרצתה בכך.
כשעברנו לחטיבה קיוויתי מאד שמרב עזריאל ואני לא נצא באותה
הכיתה, אך תקוותי התבדו. רויטל, החברה הכי טובה החדשה שלי,
לעומת זאת, נקלטה בחטיבה השנייה שבאותו מוסד חינוכי גדול בצפון
העיר. עם זאת, מצאתי חברים חדשים והייתי מאושרת. מדי פעם היה
נדמה שמרב עזריאל עדיין נוטרת לי טינה על כך שלא הצליחה לשבור
את רוחי, אבל הייתי בטוחה שאני מדמיינת. המכוניות התנגשו
עדיין, בצליל מתכתי עמום שנישא מרחוק.
כשיעל שפירא, חברתי הטובה מהכיתה, ערכה בסוף השנה מסיבה לרגל
עזיבתם לשליחות בארה"ב, הלכתי עם חברותיי לביתה - פנטהאוז
מפואר שכמותו ראיתי עד אז רק בסרטים, לבושה במיטב מחלצותיי.
אחד השכנים, נער מבוגר יותר מאתנו, התחיל איתי ודיברנו. מרב
התקרבה אלינו וניסתה לפתח שיחה עם אותו הנער. באיזשהו שלב הוא
עזב, ונותרנו מרב ואני אחת מול השנייה בפינה מבודדת יחסית בבית
של יעל.
"מה עשית?" שאלתי בכעס, "רציתי לדבר אתו". "את התנהגת כמו
זונה" היא אמרה, "כנראה בגלל שאת זונה. את ואימא שלך ואחותך".
יותר לא שמעתי כלום - לא את המיית החדר, תמהיל של מוזיקת
ניינטיז רועשת וילדים מתבגרים צווחניים, לא את עלמה חברתי,
שעמדה כנראה מאחוריי וניסתה להפריד בינינו, ולא את חברותיה של
מרב, שחשו למקום גם הן. "בחיים אל תקראי לאחותי זונה", אמרתי
בקור רוח וסטרתי על לחייה, שהאדימה.
אף אחד לא דיבר. הרעש היחיד שנשמע היה הסינגל האחרון של הספייס
גירלז. מרב אחזה בלחי שלה, כמו שראיתי עד אז שעושים רק בסרטים,
ואני הסתובבתי והלכתי עם עלמה לרקוד. מרב לא פנתה אליי עוד, גם
לא במבט. ההד העמום של המכוניות המתנגשות השתתק לחלוטין, מותיר
אחריו מגרש אליפטי שרצפתו שרוטה, דגליו קרועים ופחי האשפה שבו
גדושים בפתקי שטנה מצהיבים בכתב ילדותי ועגול.
18.6.16 |