באחד הטיולים של כיתות י-יא-יב, שעשינו, אנו, הכיתה הכמעט
הכי גדולה של קבוץ יגור-36 חבר'ה, מחציתם בנות ומחציתם בנים,
טיילנו בדרום.
היה חם.
היינו מוזמנים לקפה באוהל בדואי.  לחוות.  י. המדריך הנערץ
שלנו הכיר בדואים, ואת שבילי הארץ והדרום, הכיר את גבי המים
ואת הרי המדבר והערבה. הוא אהב לקחת אותנו במסלולים שכבר הכיר
וביקר בעבר, פעמים רבות לבדו תוך סיכון חייו; בדרכים הבודדות
הללו, שלעתים לא ראינו בן אדם חי אחד אלא אך הרים
אדומים-שחורים, יבשים וצחיחים, שאבני-לבה שחורות עגולות וקטנות
וגושי סלע אדום מפורר נושרים מהם בכל פסיעה שלך. על הגב תרמיל
כבד, ומעליו, הבנים-ובחלקן גם הבנות, נושאים קשור פח גדול-של 5
ליטרים מים, המים היחידים שיהיו ברשותנו באותו יום לשימוש,
כיון שבחלק מהזמן המכונית, שליוותה אותנו רוב ימי הטיול, לא
היתה עשויה לעבור בדרכים תלולות ולא סלולות אלו.
זה היה טיול קשה בו עברנו קילומטרים רבים. הצמא כמעט הטריף את
דעתי-היה מותר לשתות חצי ספל תה מתוק עם הקימה, ואחר כך מים
במשורה, ורק לפי ההוראה. היה איסור לשתות גם מהמימיה האישית
שנשא כל אחד, מלבד לפי ההוראות. משמעת מים.
בכל אופן, זכינו כאמור לאירוח בדואי. תחת אוהל של צמר גמלים
שחור, על מרבדים צבעוניים, כשרוח חודרת דרך פתח האוהל שיריעתו
מופשלת כלפי מעלה, רוח משיבה נפשות.
התרווחנו; אנחנו, הכיתה והמדריך ישבנו בעיגול, והמארח טורח
ומגיש לכל אחד בתורו, על טס נחושת קלל מבריקה מלא פינג'אנים
קטנים, ואיש איש נוטל את הספלון מהמר המר הלוהט והמהביל הזה..

אחר כך, כשיצאנו מהאוהל והתפזרנו קצת, - עודנו במתחם השבט,
אהלים נוספים פזורים אי פה אי שם, ובעודי הולכת לאטי מזיעה
בחום הלוהט שהיכה בלי רחם מהשמיים הלבנים כמעט, אמר לי יעקב,
אחד הבנים מכיתתי:
את יודעת שהשייך רוצה לקנות אותך בעד 20 גמלים?
נדהמתי.  20 גמלים? מעולם לפני כן אף שייך לא רצה לשלם עלי גם
שני גמלים. איזה כבוד...
זה היה קצת מצחיק וקצת מביך: אני? אשה של בדואי? פשוט
ככה?...ולמה דווקא אני?
...ואנחנו חושבים אולי להסכים! התיז. (טוב, יעקב אף פעם לא אהב
אותי, חשבתי.  מתאים לו לעקוץ אותי...הוא רציני?)
  בעיני רוחי ראיתי את עצמי עוסקת כבר במלאכות יום יום של
אישה בדואית, פני, מלבד העיניים, מכוסות באריג השחור הזה, אופה
על הטאבון, שהוסק בגללי פרות גמלים וחמורים, שזה אחד מתפקידי
לאסוף, כמובן, יחד עם עוד 5 נשות השייך, כולן עטויות עד עיניהן
בשחור, עיניהן השחורות רושפות כעס וניצוצות של שנאה על הזרה זה
מקרוב באה לקחת את מקומן בחיקו, ואני דוחפת ונדחפת כדי להגיע
גם אני לטאבון על מנת לאפות לבעלי את הפיתות של היום, להעלם
מהאוהל אחרי ההגשה לשייך ולאורחיו הנכבדים, מיד כשגמרתי את
תפקידי, רעולה - אלא מה - כמוהן - עד עיני בצעיף השחור הזה,
ראשי מכוסה גם הוא וכך כל גופי, במעטה שחור, כמו רוחות-בלתי
נראות לעיני אדם-קרי גבר.
או אולי גם ההגשה לאורחים-גברים תמיד-נעשית כאן רק על ידי
הגברים?
ראיתי את עצמי עוסקת גם בהאבסת העזים, החמורים, הגמלים, הבאת
מים מהבאר בכד על ראשי-עם עגאל על הראש,-יש ללמוד ללכת זקופה
כמו כל הנשים כאן עם הכד מלא המיים והכבד על הראש בלי להפילו,
לאסוף זרדים הרחק בשממה הצחיחה להסקת הטאבון, חליבת העזים,
מטפלת בזאטוטים הרבים-שלי ושל אחרות (אולי יצאו לי
בלונדינים?...-שבט שחור עיניים ושיער ובו מסתובבים לבנבנים
אירופאים...שלי...שהכל מראים עליהם באצבע-הנה בני היהודיה... )
על מנת לתפוס את מקומי בהרמון שנמצא מעבר לטווח ראיה של אי מי
מבני השבט או מכל זכר מגיל 13 ומעלה, ו... על הלילות הצפויים
לי לא העזתי כלל לחשוב...
יעקב הראה לי את הדמות הגרומה, מעוקלת האף, גבר שכפיה ועגאל על
ראשו והוא גבוה מאד, כפוף מעט ורזה מאד, בבגדיו השחורים. איש
בן 40 אולי שבדיוק חצה את דרכנו ופזל לכיווננו במבט.
לא ידעתי אם לצחוק או לפחוד. אולי  באמת ימכרו אותי לבדואי
הזה?
שיניו היו צהובות מניקוטין וחסרות פה ושם. ממש גבר חלומותי,
הקיבוצניקית בת השבע עשרה...
מה לעזאזאל, איך הוא בכלל הבחין בי ולמה בחר דווקא בי בין  כל
הבנות וסימן דוקא אותי? מדוע לא שם עין על צ. - ירוקת העין,
שריסים שחורים עוטרים את העיניים הירוקות-עזות והמדהימות שלה,
ששובצו בפנים שחומות עטורות תלתלים שחורים- צירוף מדהים. או ש.
הבלונדינית - שאטנית - אמנם ארוכת אף ולא יפה אך סבר של נעימות
שורה תמיד עליה. או ל. גבוהת הקומה, שגבותיה עבות וגבוהות
עיניה גדולות ותכולות-ירוקות, ושפתיה האדומות יוצרות שלמות עם
כל זה ליופי מיוחד, מזרח-אסייתי.
או אולי צ. וצ...-התאומות, השחרחורת והצחקנית או הג'ינג'ית
מלאת הנמשים, שעורה לבן ותלתלים בהירים עם עיניים ירוקות
בהירות משלימים את התמונה, והיא מהירה לצחוק יחד עם תאומתה מכל
דבר, בצחוק מתגלגל ובלתי נפסק.  ואולי י.ב. היפה-הבלונדינית,
שחומת העור וירוקת העיניים, הנשית כל כך. מה לעזאזאל משך בכלל
את תשומת לבו לגמלונית הארכנית, העייפה, ששערה השתני פרוע,
ועורה הלבן במקור ורוד עכשיו וצלוי מהשמש?
האמת היא שקצת  פחדתי- אחרי הכל, אולי באמת כדאי להם להחליף
אותי ב20 גמלים... אחרי הכל לא בכל יום מזדמן לזכות בכמות כזו
של גמלים; ואחר כך ימכרו אותם, אולי בשוק בבאר שבע- וירוויחו
המון כסף ומי יספר אחר כך, בקבוץ? יגידו-משהו קרה לה, היא
החליטה להשאר, מצא חן בעיניה, לך תדע... ובקבוץ שלי אף אחד לא
ירגיש-אחרי הכל זה קבוץ ממש גדול, בקושי מכירים איש את אחיו...
רק ההורים שלי אולי יצטערו ולא יבינו...ואנחנו עדיין יחסית
חדשים ולא מוכרים בו. לא אחסר לאיש...
(חוץ מזה, בטח רק בתחילת המשא ומתן זה 20 גמלים... בסוף יתפשרו
על 5 תרנגולות... צריך תרנגולות למדורה ולקומזיץ של היום בערב.
הכיתה כבר תכננה לעשות על האש-הלילה האחרון של הטיול...)
העפתי מבט חושש לכאן ולכאן...
רק אחרי שעזבנו את השטח, ועל אף חששותי, לא חשו אנשי השבט
אחרינו בסייף שלוף ובחרבות, על העלבון של אי קבלת ההצעה הנדיבה
והלא מתפרשת לשתי פנים,  ורק אחרי שהתרחקנו כבר מהמאהל ומראש
השבט ואנשיו, נשמתי לרווחה. לך תדע...

 28.7.2015