מאז שהייתה ילדה קטנה לתמר הייתה אובססיה, טירוף קטן שהלך וגדל
עם הזמן עד שהיה למוחלט.
היא אהבה צמחים.
וזאת לא הייתה סתם אהבה כזאת אפלטונית, אלא משהו חזק הרבה יותר
מכך. אהבה אמיתית, ממש כמו בסרטים כשההוא תופס אותה בלחייה
ומבטיח לנשק אותה כמו שלא עשה מעולם בעבר.

לאבא של תמר הייתה גינה, לא משהו גדול מידי, כזאת שאפשר לעשות
בתוך חדר בבית.
כשהייתה קטנה, תמיד היה מרשה לה להכנס, אבל בשקט, "שלא תעיר את
הצמחים" היה אומר ומיד אחר כך קורץ ומריח מתפרחת הפרח הגבוה
ביותר.
ותמר אהבה אותו.
גם את אבא אבל בעיקר את הצמח הזה הגבוה.

כשהיתה מעט גדולה יותר היא העזה לשאול את אמנון, המורה
לחקלאות, אם זה אפשרי להתחתן עם צמח והוא חשב מעט ואחר כך ענה
שאפשר, 'אם כי מעשית יהיה מסובך להתחתן עם אדם שאין בו כל
הכרה' נזכרה בדבריו מעט מאוחר יותר.
אז היא בכתה.

לא כי התשובה של אמנון אכזבה אותה, פשוט בגלל שהוא לא הבין. כי
אף אחד לא הבין אותה, אפילו לא אבא.

היא הייתה בת לעולים חדשים בישראל. שם בצרפת היו להוריה בית
רחב וחצר שופעת ירק. כאן בבת ים דירת שיכון קטנטנה בקומה
התשיעית ומעט מידי חברים. לא מעבר מפואר מידי, לא מקום שילדים
חולמים לברוח אליו ובטח לא התגשמותם של השקרים שאבא הבטיח לה
ולאימה.
אבל אבא חזר ונשבע שעוד יהיה להן טוב והיא שוב האמינה.

אבל למרות שאבא הבטיח, גם השנים החולפות לא קירבו את האמונה
לקומה תשע בשיכון שלהם, רחוק מהים בבת ים.
וכשהוא כבר נפטר ואמא מזמן הסתלקה לה, לתמר נשארה רק הגינה
שבחדר. ובכל יום בדיוק בשעה כשכל הזיכרונות מכל ההבטחות היו
מכים בה, הייתה נכנסת אל החדר להשקות את הצמחים. אחר כך הייתה
יושבת מעט לגלגל סיפור טוב עם הצמח האהוב עליה ביותר, להדליק
אותו בעקיצות ורמיזות קטנות של אהבה. וכשדברים בינהם היו
מתלהטים עד כדי חצי הטירוף, הייתה תמר נזכרת בהבטחות של אבא,
בדברים שאמר לה אמנון ואפילו בדירת השיכון הקטנה,
ועל אף שכל אותם הדברים תמיד גרמו לה רק צער, דווקא עכשיו היא
פורצת בצחוק גדול ומרעיש.

ממש בלי סיבה.