מטבעי איני אדם מאמין. יש בי איזו משיכה עיקשת וחסרת מנוח
לרציונל בלתי נראה והאמונה תמיד נראתה בעיני כמו הייתה רצף
צירופי מקרים שאינו חודל ואינו נילאה כלל. ברם, לאחר מה שקרה
לי היום החלטתי לשנות גישה, לפחות בכל הנוגע להשגחה פרטית.
השעה הייתה אחת אחר הצהריים,  למדתי במרץ למבחן סוף קורס, אמנם
חשבון אינפיניטסמלי היה אחד הקורסים האהובים עלי ביותר אבל
ללמוד למבחן, אפילו אם הוא מבחן סוף קורס לקורס אהוב, לאף
אחת/אחד  אין סבלנות. קמתי להכין לעצמי קפה תוך כדי בהייה
ממושכת במסך הפלאפון שלי - שלפתע החל לצלצל.
לא האמנתי למראה עיני וכן גם לא למשמע אוזניי, זו הייתה היא .
זה זמן רב שאני מנסה ליצור איתה קשר אולם בכל פעם אני מוצא את
עצמי מובך יותר ויותר , נרתע ולוקח צעד אחורה. הפעם זו הייתה
הזדמנות פז- פתטית קמעה- ברם הזדמנות זו הזדמנות. היא ביקשה
שאבוא עימה לסרט - שעומד להתחיל בעוד שעה, בקשר לכרטיסים "אל
דאגה" ,היא אמרה, "קניתי שניים מראש". עוד היא סיפרה, שהיא
חככה בדעתה זמן רב עד לשיחה הזאת ולכן היא עושה את זה מהרגע
להרגע.  גמגמתי תודה חטופה, ואמרתי שאני מחליף בגדים וכבר
יוצא. הרכב לא התניע , ולכן בחרתי לנסוע באוטובוס. ברם
האוטובוס בושש לבוא.
-כעבור חצי שעה-
חשתי רטט בכיסי , זו הייתה היא. שוב. פעמיים באותו יום.
היא: איפה אתה ? הסרט יחל בעוד כחצי שעה!
אני: פספסתי את האוטובוס, אך אגיע! מקסימום אפסיד את
הפרסומות.

-כעבור שעה-
האוטובוס עוד לא הגיע. עדיין.
היא: איפה אתה?
אני: אני מצטער, האוטובוס ממאן להגיע וגם כאשר הוא יגיע ישנה
עוד שעת נסיעה תמימה.
היא:  ואין לך דרך אחרת להגיע? הרכב שלך ?!
אני: לא, הרכב שלי אינו מתניע.
היא: אז מה נעשה?
אני: לכי לסרט - אל תפספסי , נעשה משהו ביחד כבר ביום אחר.
היא: חבל...
אני: אבל תהני , אה?
שתיקה

לפתע הגיע האוטובוס המיוחל, לא עליתי עליו. מהאוטובוס ירדה
אישה קשישה נמוכת קומה ודקת גוו, היא ביקשה ממני בקולה הדקיק
שאעזור לה לסחוב את הסלים הכבדים לביתה. "חזרתי מהשוק עכשיו,
כמעט מתתי מחומה העז של ירושלים. אתה מלאך משמיים אתה. אני כל
הדרך מתפללת וקוראת תהילים שכשארד יהיה מישהו שיעזור לי. אתה
מלאך משמיים אתה". הגענו לביתה, הנחתי את הסלים , אמרתי
"להתראות" מגומגם ויצאתי.

מטבעי אינני אדם מאמין. אולם לאחר מה שקרה לי היום החלטתי
לשנות גישה, לפחות בכל הנוגע להשגחה פרטית ולנשים קשישות עם
סלים ותהילים.