רגעי הבקיעה,
האלוהות בהתגשמותה,
זעקה מפלחת את גבישי השגרה,
מרעידה כל חלקה שהתאבנה,
משמנת צירים חלודים לעייפה,
מבשרת בשורה,
לא יהיה עוד כפי שהיה.
מוחה דמעה,
הטירוף מתגנב הוא במרחק שערה.
פטיש כבד מנחית מהלומה,
היא קרויה הבנה,
אבותינו כך חיו ללא תו טענה,
עכשיו הגיעה לפתחנו ההקרבה.
בחיוך נקבלה, במתק שפתיים,
גבישי השגרה יגדלו שבעתיים.
אך איך נסביר את אותה התחושה,
חדשה,
מרעישה,
היא קרויה אהבה.
טהורה ושוטפת את נבכי הנשמה,
מטבלת את האפור בוורוד וכחול,
לדמיין זאת מי היה יכול.