הוא מתעקש לכתוב על המאורעות שחלפו לפני שנים רבות. היה לו
חתול לבן ומפונק שהיה שורץ או יישן על כריות ליד הקיר. כשהוא
חשב אם לתת את המה שמו ל-מה שמה, היא כבר החליטה שנמאס לה
ממנו, והלכה לחפש חתול אחר. המאורעות לא הניחו לו, הכו בין
כותלי גלגלתו, ולכן הוא החליט שהכי טוב יהיה לעלות אותן על
הכתב. הוא לא ידע לכתוב, וכל מה שרצה לומר, היה רק משפט מגומגם
אחד שנשאר תלוי כמו כלב ששחטו אותו על גדר תיל. אז הוא למד
לכתוב, לא הייתה לו ברירה, והבין שכתיבה היא לא מיומנות
שנולדים איתה או לא, אלא זה כישרון שצריך לפתח, כמו כל דבר, עד
שהופכים בו מיומנים. הוא כתב קיא של מחשבות, בוקר, צהריים
וערב, ושיחק משחקי מילים ודמיון עם הדברים האלה שקרויים מילים,
עד שידע להשחיל מספיק טוב כל מילה לריבוע שלה, כך שתתאים
ותיצור את הפזל ואת המנגינה של כל מה שהיה לו להגיד. ואחרי
אינספור שירים וסיפורים קצרצרים, הוא ישב והחל במלאכת הכתיבה
של המאורעות, שככל שהעמיק בהן, זכר מהן יותר. הוא ניגש אליהן
כמו גנב, לאט ובשקט מהצד, כמו נווד התוהה על כפר או עיירה זרה.
וככל שהעמיק ללכת בסמטאות ולהקיש על דלתות, ולדובב דמויות, כך
נפתחה דלת שהובילה לדלת אחרת, וזו לאחרת, וזה לא נגמר. ומאחורי
כל דלת היה אולם גדול יותר ורחב יותר שהכיל סצנות מורכבות יותר
ועמוקות יותר, כך שנוצר רצף של צלילה למעמקים מסתוריים יותר,
ומה שנגלה היה מדהים יותר ויותר ככל שהעמיק. בסופו של דבר היה
לו ספר, וכל הכפר נכבש, וכל העיירה הוכתה, וכל הדמויות היו
מוכרות לו, וכל שביל, פינה ובית. הוא הלך עם כתב היד לבית
דפוס, שעשה לו אלפי עותקים מהספר, והוא עבר מבית לבית ומכר למי
שרצה, כל ספר בעשרה שקלים. חמש אלף ספרים הפכו לחמישים אלף
שקל, וזה הספיק לו כדי להתקיים בינתיים כשהוא עובד על הספר
הבא. ברבות השנים הוא כבר מכר שני מיליון עותקים מ-כל ספר,
ואנשים קינאו בו והרגו אותו. בכסף שהוא צבר הוא בנה לעצמו קבר
אדיר ממדים שם שכן, גר וחי עד יומו האחרון. וביומו האחרון הוא
עזב את ביתו ושוטט בעולם כדי להכיר תרבויות אחרות.