על משקוף ביתי דם לא ניתן, ולא פסח הנגף.
נשרפו תשמישי קדושה של חדר מיטתי, כי נמו שומרי הסף.
עוד לא הספיקו להמות יונים בשובך,
ועל טרפם עטו דורסים, אין חומק ונס.

על רצפה קרה, לריח אבק שריפה, רוח נקרעה מחיקכם.
נטלו את ידי ורחפו איתי על גופכם.
באצבעותי היתומות נוגע בירח הקפוא של פניכם,
ובמוות שחנק נקבוביותיכם.
נושק שפתיים מכוסות אבק, קרושות מדם.
נושק עיניים עצומות שלא יפקחו עוד לעולם.

כולם הלכו ואין למי לדפוק בדלת, לשתף, לשאול.
לא עוד חיבוק שבין כתפיו אהיה במקום הראשון.
ציורים וכתבי יד, כל מה שעומד וזז,
על כולם טביעות רגליים ואצבעות.
קיפול בגדי אשמה סדורה ופיזור רגשות בארון בלי טעויות.

מבעד לאימות המכרסמות,
מנחמים בלי להשיב את המתים הישנים תחת לכר.
מהיער שהפרחנו חֲסַר לי מילוט ומוצא,
כשאתם אשוחי נסדקתם מכפור, מַטֵּם מְקָרָה.
וממני נותר שיר ערש, החורט באש שחורה לטס זהב לבן,
של זיכרון החוזר על שריטתו כתקליט שבור ישן.



"מטם" מהשורש "מ.ט" - נפל.

השיר נכתב בין תאריכים ה 24-25.7.2016