לפעמים אני מנסה לתפוס את הכוכבים בידיים רק כדי לראות אותם
נופלים לי מול העיניים..
שנים..
אני רואה את הדעיכה האמתית של החברה הזאת.. כסף... חמדנות...
כל החליפות היפות
והבניינים... וזה גורם לי לכעוס... אפילו לא עליהם על עצמי...
למה...  
הם משתמשים בדברים.. שחושבים שמגדירים אותם...
הבגדים שהם לובשים לובשים אותם
הדברים שאנחנו רוכשים , בסוף אלה הם שרוכשים אותנו.
מה אנחנו אם לא יותר מפתיתי צירים של אבק כוכבים שמתו ועדיין
לא הספיקו להיוולד
איך אנחנו בכלל מעיזים... לחשוב... שאנחנו יותר טובים? איך...
אז מה !! אז נמצא עבודה , ונלך עם החליפה המטומטמת
נחזור לפינה הקטנה הזאת הנוחה שלנו , ליד המחשב, ליד
הטלוויזיה
הבלון , הבועה הזאת ... משקרים. לעצמנו... אנחנו חופשים
ויכולים לעשות
מה שאנחנו רוצים... הכל שקרים... כן... שקרים..
בורחים לדת פיקטיבית הזאת והזאת תקוות שווא כדי לגרום לנו
להרגיש יותר טוב , בריחה , סיגריה מלאכותית בהרבה צבעים
בין אם זה ירוק או חום זה משנה? כי גם בין כל ההזיות הדבר
היחידי שאמיתי במציאות זאת הבריחה ממנו
ועדיין.. הם ממשיכים... צוחקים... אבל אני רואה מסתכל בשיחים
עם המשקפת שלי ( היא ירוקה אם אתם שואלים דרך אגב ) בלי שהם
רואים
אני רואה את הפגמים של החברה...
הרי אם אין מטרה לחיים למה לא... פשוט לחיות אותם? לנצור כל
רגע ורגע להתבונן על הטבע ולחיות בשלווה
אבל.. מה עם ההגשמה העצמית? להיות פרופסור.. זה מה שרציתי
פעם... כן... ללמד חבורה של ניאנדרטלים על הכוחות הפיזקליים
ששולטים ביקום להראות את האמת מאחורי השקר שמלמדים אותנו...
כן... זאת הדרגה הכי גדולה..
זה מאבד משמעות... הרי השאיפה הזאת דמיונית,
אנחנו חושבים שאנחנו ערים , אנחנו סוגרים את העיניים לדברים
האמתיים...
אולי אנחנו יודעים? אבל כבר לא אכפת לנו... העיקר שאנחנו
מאושרים...
הבית משוגעים האמתי זה בחוץ לא בפנים.
הייתי רוצה לרכוש טירה מתקופת ימיי הביניים... אני רואה
אותה... חצי הרוסה מבצבצת בשחור בלילות עם הירח המלא והעטלפים
שמגיחים באפלה.
להיעלם בחושך של עצמי...
לנצח.

הכאוס הזה... הוא לא מפסיק אני מרגיש את הנוירוטרנסמיטורים
בראש... ההרגשה הזאת... התנודות והמעברים של המוליכים
העצביים... הנוריונים החוטים החשמליים
והאלקטרוניים בראשי... התזוזות האינסופיות האלה... הן אינן
מפסיקות..
כמו פרפר שנתפס בקורי העכביש או נחש חנק שתפס את הטרף שלו, אני
מודע אך אני לא יכול להימלט..
ככה גם החברה כולאת אותנו בשרשראות ואזיקים בלתי נראים לעיניים
אך מודעים לנשמה.
ובכל זאת... אי אפשר להימלט.